בספר "בכל זאת יש בה משהו" – שירי הזמר של תל-אביב, בעריכת אליהו הכהן, מסופר על היצירה "תל-אביב", שהשיר שלנו הוא רק קטע מתוכה:

באמצע שנות השלושים שבה מארה"ב הרקדנית היהודית, ילידת הארץ, נעמי ליף, וערכה כאן מופעי מחול. הזמר יוסף גולנד, שחקן תיאטרון "המטאטא", הגה אז רעיון לשתף אתה פעולה במופע משולב של זמר, משחק וריקוד. הם פנו לאלתרמן ולשלונסקי בבקשה לכתוב להופתעם המשותפת שיר שיתאים את הוויי הרחוב התל-אביבי. במחווה בלתי שגרתית הסכימו השניים להתחלק ביניהם בכתיבת השיר. היצירה הארוכה, שצמחה מן השיתוף הקצר, דמתה יותר לפואמה מאשר לשיר. בחלק הראשון מורגשת טביעת אצבעותיו של אלתרמן, בשני – ניכר הצלצול השלונסקאי, אך גולנד המבצע עשה בה כבתוך שלו, קיצר אותה, שינה והזיז בתים קדימה ואחורה.
סוף דבר - השיר הולחן בידי משה וילנסקי, חלקו צלילים, חלקו דקלום קצבי, וצמד האמנים יצא לסדרת הופעות בארץ ובגולה. גולנד הופיע על הבמה במדי שוטר תל-אביבי, ובתנועות יד כיוון את התנועה, והעלמה ליף השלימה את הופעתו ברמזים כוריאוגרפיים. נתן אקסלרוד, מחלוצי הקולנוע הארץ-ישראלי, הנציח את השיר בסרטון קצר שהוקרן באותה עת ברחבי הארץ. כעבור זמן החל להתפשט בצריפי תנועות הנוער שיר עברי אנונימי, שהחל במילים "אוטובוסים נחפזים", שלא היה אלא קטע אחד מתוך מגילת השיר הארוכה הזו. אבידה זו ראוי להשיב עתה לבעליה.