|
מילים: נתן אלתרמן לחן: איסאק אוסיפוביץ' דונאייבסקי שנת כתיבה: 1935 שנת הלחנה: 1934 יֵשׁ בָּעוֹלָם הַרְבֵּה שָׁמַיִם,
הַרְבֵּה שִׁירִים וַאֲהָבוֹת. אֶפְשָׁר הָיָה מָנָה אַפַּיִם לַחֲלֹק, וְהָרוֹצֶה - סָחַב גַּם עוֹד! אֲבָל אֲנַחְנוּ בְּנֵי-בְּלִי-מֹחַ, צָרִיךְ אוֹתָנוּ – לְמִשְׁפָּט! בַּאֲשֶׁר לָנוּ קְצָת לֹא נֹחַ, לָנוּ טוֹב מְאוֹד, אִם לָנוּ רַע מְעַט! רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשָּׁמַיִם! רִנָּה - אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַסַּפְסָל! רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת סַנְדָּלַיִךְ, אֶת אוֹר עֵינַיִךְ, אֶת אַרְנָקֵךְ אֲשֶׁר נָפַל! אַל תְּדַבֵּר בְּקוֹל דְּרָמָטִי אַל תִּהְיֶה כָּל כָּךְ עָדִין – אֲנִי מֵאִמָּא'לֶה שָׁמַעְתִּי: לִגְבָרִים, בִּתִּי, אָסוּר לְהַאֲמִין! לֹא, לֹא! אֲנִי אֵינֶנִּי גֶּבֶר... לֹא דּוֹן ז'וּאָן צָעִיר וָרֵיק. אַהֲבָתִי קָשָׁה מִדֶּבֶר – זֶה הֶרְגֵּל שֶׁלִּי מֵאָז – מִשֵּׁיח' אַבְּרֵיכּ. רִנָּה – אַל תְּסַלְסֵל לִי סֵרֵנָדָה! רִנָּה – וְאֶת לִבִּי אַל תְּבַלְבֵּל! רִנָּה – תָּשׁוּב אֶל חַנָּה וְאֶל עָדָה, הֲלֹא יָדַעְתָּ שֶׁהִיא בּוֹכָה יוֹמָם וָלֵיל! תִּבְכֶּה לָהּ, עָדָה, תִּתְיַפֵּחַ, אִתָּךְ הַלַּיְלָה כֹּה בָּהִיר. אֲנַחְנוּ פֹּה וְשָׁם יָרֵחַ, אַתְּ רוֹאָה – הִנֵּה כִּמְעַט חִבַּרְתִּי שִׁיר. לֹא! לֹא נָחוּץ לִי גֶּבֶר לִירִי, נָחוּץ לִי גֶּבֶר מְנֻמָּס! אֵינְךָ מַזְמִין אוֹתִי הָעִירָה וְאֵינְךָ קוֹנֶה לִי גְּלִידָה אֲנָנָס! רִנָּה – נִקְנֶה גְּלִידָה עִם אֲנָנָסִים! רִנָּה – נֵלֵך יוֹם יוֹם לַסִּינֵמָה, רִנָּה – נִשְׁתֶּה גָּזוֹזִים וְתַסָּסִים נִרְקֹד בְּגֵ'זִים מָה עוֹד תִּרְצִי, הַגִּידִי מָה?! אֲנִי רוֹצָה שֶׁתֹּאהֲבֵנִי וְשֶׁתִּקְרָא לִי בֻּבָּה'לֶה (בֻּבָּה'לֶה!) שֶׁעַד עוֹלָם לֹא תַּעַזְבֵנִי וְשֶׁתֹּאמַר לִי אֵיךְ לִבְּךָ אֵלַי מָלֵא. אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ כִּפְלַיִם כִּי אַתְּ אֵינֵךְ אוֹהֶבֶת כְּלָל! לִבְשִׁי אֶת זֹאת, לִבְשִׁי בֵּינְתַיִם, פֹּה תּוֹפְסִים תָּמִיד נַזֶּלֶת מִן הַטַּל. רִנָּה – אַל תְּדַבֵּר לִי עַל נַזֶּלֶת! רִנָּה – מַסְפִּיק וְדַי, כְּבָר מְאֻחָר, רִנָּה - בּוֹא תְּלַוֵּנִי עַד הַדֶּלֶת, לֹא אֵין תּוֹעֶלֶת שֶׁנִּשָּׁאֵר פֹּה עַד מָחָר. מָחָר, אִם לֹא אֶהְיֶה כּוֹעֶסֶת, תִּגַּשׁ אֵלַי, זֶה קְצָת בַּחוֹל... אֶצְלִי יֵשׁ חֶדֶר וּמִרְפֶּסֶת, דִּיזֶנְגּוֹף שְׁמוֹנִים, קוֹמָה שְׁנִיָּה מִשְּׂמֹאל. וּמָה תַּגִּידִי הָלְאָה, רִנָּה, לֹא אַל תַּגִּידִי לִי דָּבָר... אֲנִי מֵבִין, אֲנִי אֲבִינָה, זֶה סִימָן שֶׁאֶת הַכֹּל אָמַרְנוּ כְּבָר! רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַשָּׁמַיִם! רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַסַּפְסָל! רִנָּה – אֲנִי אוֹהֵב אֶת סַנְדָּלַיִךְ, אֶת אוֹר עֵינַיִךְ, אֶת אַרְנָקֵךְ אֲשֶׁר נָפַל!
|
|



