בִּפְרֹס אָבִיב – מַה מִּשְׁתַּכֶּרֶת
כָּל אַרְצֵנוּ מֵרֵיחוֹת
אַךְ כְּלוּם בַּחֹרֶף אֵין הַוֶּרֶד?
וּמְצִלְתַּיִם אָז פָּחוֹת?

הֶאָח! הֲרֵי זֶה יֹפִי, עֹנֶג,
אַף שֶׁזֶּה גַּם קְצָת מַרְגִּיז,
גַּם בַּחֹרֶף הַבַּבֹּנֶג
וְרַק בַּחֹרֶף הַנַּרְקִיס.

בַּפְּרִיחָה כִּמְעַט אֵין פֶּסֶק
בְּחֶשְׁוָן אוֹ יֶרַח זִיו
דַּוְקָא בַּחֹרֶף בָּא הַשֶּׁסֶק –
וּבַחֹרֶף בָּא הַשְּׁזִיף.

הֶאָח! הֲרֵי זֶה יֹפִי, עֹנֶג...

וְהֶחָרוּב וְגַם הַסֶּלֶק
הַכַּלָּנִית וְהַלּוּפָן
פּוֹרְחִים דַּוְקָא בִּימֵי הַשֶּׁלֶג
עִם סוּפוֹת עַצְמָן, גּוּפָן.

הֶאָח! הֲרֵי זֶה יֹפִי, עֹנֶג...

גַּם בַּחֹרֶף הָרַקֶּפֶת
וְרַק בַּחֹרֶף אֲפוּנָה
כִּי אַרְצֵנוּ הַנִּכְסֶפֶת
רַבָּה תָּמִיד בָּהּ הַתְּבוּנָה.

הֶאָח, הֲרֵי זֶה יֹפִי, עֹנֶג...