הַשָּׁעוֹן צִלְצֵל כְּבָר שֵׁשׁ, קוּמָה דָּנִי, הִתְלַבֵּשׁ, צִפּוֹרִים שָׁרוֹת בַּגַּן, קוּמָה דָּנִי קוּמָה דָּן. אֲבָל דָּנִי לֹא שָׂם לֵב, בַּמִּטָּה הוּא מִסְתּוֹבֵב, מִסְתּוֹבֵב וְשׁוּב נִרְדָּם, דָּנִי לֹא יָקוּם מֻקְדָּם. שֶׁבַע הַשָּׁעוֹן צִלְצֵל, קוּמָה דָּנִי קוּם עָצֵל, כָּל אֶחָד כְּבָר קָם מִזְּמַן, בַּמִּטָּה שׁוֹכֵב רַק דָּן. עַד הַשֶּׁמֶשׁ בְּקַרְנָיו מְדַגְדֵּג אֶת דָּן בַּאַף, עַד שֶׁדָּנִי מִתְעַטֵּשׁ, מִתְעוֹרֵר וּמִתְלַבֵּשׁ.השעון צילצל כבר שש, קומה דני, התלבש, ציפרים שרות בגן, קומה דני קומה דן. אבל דני לא שם לב, במיטה הוא מסתובב, מסתובב ושוב נרדם, דני לא יקום מוקדם. שבע השעון צלצל, קומה דני קום עצל, כל אחד כבר קם מזמן, במיטה שוכב רק דן. עד השמש בקרניו מדגדג את דן באף, עד שדני מתעטש, מעורר ומתלבש.