ב- 1920 עלה יואל ולבה מאוקראינה לארץ ישראל במסגרת ארגון "החלוץ". בן 22 שנה היה בעת עלייתו לארץ. הוא השאיר מאחוריו את בית הוריו: את אביו שלום ולבה, סוחר העצים העשיר וגבאי בית הכנסת ואת אמו חיה-הינדה (לבית פלר). נשארו שם גם שני אחיו: הבכור - בוריס (ברוך) ובצלאל הצעיר בבנים. לימים גם הם עזבו בית זה. הם בחרו להישאר ברוסיה, כל אחד מהם לעתידו.

שנות חייו הראשונות של יואל ולבה היו על רקע אירועים פוליטיים ומדיניים ברוסיה. אוקראינה הייתה חלק מרוסיה באותן שנים. ב-1905 היה ניסיון הפיכה ראשון להפלת הצאר הרוסי. באותה שנה גם התקיימה מלחמת רוסיה-יפן. לאחר מכן התרחשה מלחמת העולם הראשונה שהתקיימה בשנים 1914-1918 והמהפכה הגדולה ב-1917 שהביאה להפלת הצאר הרוסי, למלחמת אזרחים ברוסיה ולנצחון "האדומים", שהשליטו בה משטר קומוניסטי ולהקמת ברית המועצות למשך 70 שנה. באוקראינה החל מראשית המאה ה-20 כונן שלטון עצמאי בראשות ממשלתו של פֵּטלוּרָה. לגבי היהודים באוקראינה, שלטונו של פטלורה התבטא במסכת של שמד ורדיפות. פוגרומים ביהודים בקהילות ישראל השונות התרחשו לאורך שנים ונרצחו בהם מאות אלפי יהודים. שלטון הטרור נגד יהודים, שהנהיג פטלורה, גרם להגירתם של יהודים רבים אל מחוץ לגבולות רוסיה. מחוזות ההגירה היו אמריקה, ארצות אירופה, דרום אפריקה וארץ ישראל.

בסוף המאה ה-19 ובראשית שנות המאה ה-20 חלו שינויים תרבותיים בחברה היהודית בקהילות ישראל השונות. צעירים וצעירות הצטרפו ל"תנועת ההשכלה" שמשמעותה הייתה רכישת השכלה כללית חיצונית גבוהה – גימנסיה ואוניברסיטה במוסדות המקומיים. היה זה אז "עידן הנאורות" באירופה שבקרב היהודים התבטא בפסיחה על שתי השעיפים, בין עזיבת המסורת והפולחן הדתי היהודי לבין התערות בחברה ובתרבות המקומית. אלה היו גם שנות תחיית הלשון והספרות היהודית החדשה שאספה אליה את מיטב הסופרים היהודיים. בעיר אודסה שבאוקראינה, לדוגמה, התפתח אחד מהמרכזים החשובים שבתרבות היהודית ברוסיה. כתבו ויצרו בו בשפה העברית סופרים ואנשי רוח יהודיים.
הקמת התנועה הציונית בסוף המאה ה-19 ובראשה הרצל וייסוד הקונגרס הציוני הביאו לארגון מסגרות ציוניות לצעירים ולצעירות ועלייתם לארץ ישראל. יואל ולבה בחר לעלות לארץ ישראל במסגרת קבוצה שהתארגנה באוקראינה.

אחיו הבכור בוריס (ברוך) ולבה, שהיה מבוגר ממנו בשנים בחר להישאר ברוסיה. לימים היה לסופר, לפובליציסט ולמבקר ספרותי. בשנות ה-20 למאה שעברה הוא השתקע באודיסה. הוא התגלה על ידי הסופר הרוסי קורולנקו, שמצא אותו לכותב מחונן והוזמן על ידו לכתוב ולערוך כתבי עת של אותם ימים. הוא מצא את עצמו אז מקורב לחבורה הספרותית היהודית של אודסה ובהם ביאליק, דובנוב, אחד העם ואחרים אולם לא קשר את גורלו אל הספרות היהודית, אלא ראה את עצמו כיוצר בשפה הרוסית. בוריס מעולם לא התכחש ליהדותו, אולם הוא ראה את עצמו כחלק מהתרבות הסובייטית. הוא שמר על קשר מכתבים הדוק עם אחיו יואל עד ליומו האחרון וכתב אליו ברוסית ובאידיש. בתחילת שנות ה-30 השתקע בוריס בלנינגרד עם רעייתו פאניה ובתו רות. רות ולבה בתו המתגוררת כיום בסנט פטרבורג ועובדת גם במוסקבה הפכה לחוקרת ספרות ותרבות ייחודית. עם כתיבת דברים אלה היא מתמקדת במחקר ובתיעוד שירתה של המשוררת מרינה צווטאיבה וביצירתה האמנותית של בתה אריאדנה עפרון. במצור שצרו הגרמנים על העיר במלחמת העולם השנייה נפטרה רעייתו של בוריס. ב 1949 במסגרת פעולת החיסול של האינטליגנציה היהודית על ידי סטלין נעצר ונכלא גם בוריס ולבה. באותם ימים היה בוריס ולבה ראש הליגה האנטי פאשיסטית בלנינגרד. הוא נכלא למשך 6 שנים באחד מה"גוּלָגים"(מחנות הריכוז) הסובייטיים עד לשנת 1955. האחים, יואל ובוריס, שהיו קשורים בנפשם זה לזה לא הצליחו להיפגש מאז פרידתם זה מזה ב- 1920, שנת עלייתו של יואל ולבה לארץ ישראל. בשנת 1966 התכוננו השניים להיפגש בלנינגרד, אולם בוריס נפטר ממש ערב טיסתו של יואל מישראל. יואל ולבה הגיע ללנינגרד וישב "שבעה" על מות אחיו בחברת רות בתו.

ממכתבי בצלאל ולבה, צעיר הבנים, הכתובים ביידיש, אל אחיו יואל בארץ ישראל, משתמע כי באותן השנים שבהן יואל ולבה חיפש את דרכו בארץ ישראל, גם בצלאל התלבט לגבי עתידו. מחד גיסא הוא הצטרף כשותף לעסקי אביו בסחר בעצים מאידך גיסא, שקל אפשרות לעלייה לארץ ישראל. מסתבר ממכתביו, כי העתיד שנשקף לו באוקראינה של אותה תקופה, היו בו הרבה אי ודאויות. החיים בארץ ישראל, שבחר בהם אחיו, יואל, כחקלאי העובד למחייתו לא הציגו לבצלאל ולבה הבטחות רבות והדאגה להוריו המזדקנים בשפטובקה הכבידה עליו. תהפוכות המשטר במקום גם הם לא היו מעודדים. לימים עזב את שפטובקה, הקים משפחה ועבד בלנינגרד במקצוע טכני. הוא נפטר בראשית שנות הארבעים בימי מלחמת העולם השנייה, בעת המצור בן 900 הימים ששמו הגרמנים על העיר. היה זה מצור אכזרי שנספו בו כמליון מבני לניניגרד ממחלות ומרעב. שתי בנותיו של בצלאל ולבה חיות כיום בסנט פטרבורג.

ב-1925 עלה אבי המשפחה, שלום ולבה לארץ ישראל, במטרה לבחון את אפשרות ההתישבות בארץ ישראל. הוא קנה מגרש בתל אביב ברחוב העבודה והקים עליו צריף ששימש למגוריו עם יואל בנו. לימים הוקם על מגרש זה בית בן 3 קומות. בית זה ניצב שם עד היום . שלום ולבה חזר אל שפטובקה עירו באוקראינה אל אשתו חיה הינדה שהייתה חולה ונפטרה בשנת 1930. גם הוא הלך לעולמו ב-1934.