שכתוב ההרצאה
25.1.09
במסגרת "משׂיחים ביהודה"
 

ציפי פליישר

הלשון העברית מלהטת


מלהטת – תלתי משמע: הלהט (ההתלהבות) לשפה העברית הופך אותה אצלו/בחייו ללהיט, ובכוח כשרונו הוא עושה בה להטוטים.

    נרכז מבט בשלושה מוקדים:
    1.    העושר הלשוני
    2.    מתוך השפע הלשוני הזה ניתוב המחשבה
    3.    הקשר לשפות לע"ז

הארה מקדימה:  ההחמרה, החריצות והדייקנות, פירושו גם אחריות בכל מימד, תכונתו זו של יהודה שרת – דבר לגמרי טבעי ומובן מאליו, מאוד לרוחי ואי אפשר שלא להיתקל בכך על כל צעד ושעל.

1.    העושר הלשוני
    נתקרב אליו דווקא דרך חריזותיו של יהודה.  הנה גלויה שכתב לבתו הילה כששלח לה חומרים לבקשתה, לקראת הכנות ליל הסדר בקיבוץ אפיקים.
    תמצית דבריו כאן בעצם, בלשון פשוטה: האם את צריכה עוד משהו? מצאתיה במלאת שנתיים למות יהודה.  היא הוקלדה בניקוד חלקי ואילו כאן העתקתיה בכתב ידי ובתוספת ניקוד מלא. שימו לב להערות השוליים הרבות, שמטרתן להסביר בעברית של יום יום את מה שכותב יהודה לבתו.  שפתו השירית עשירה והיא מאחדת רבדי לשון שונים (מן המקרא ומשירת ימי הביניים מתלכדים כאן), אוצר המילים והשורשים פורץ על גדותיו כשהוא משמש מסד לתצורות נועזות; כל זאת תוך שהוא חוזר על הצורן (מוֹרְפֵמָה) av-  ָו או ָב כחרוז בסופי מילים 29 פעם!
 


    הערה: בטרם תתחילו לקרוא את הפירוש בהערות השוליים: למעשה הן אינן מטפלות במילים שמסומנות אלא במשפטים שלמים שמילים אלה בדרך כלל מסיימות.
    1)    לֹא צָו: איני מציג כאן דבר-מה רם ונישׂא.
    2)    אַף לֹא גְבָב: גבב הוא שאריות קש, ענפים או עלים מיובשים. דהיינו דבריי גם אינם משהו מבוטל, כל כך קטן או חסר חשיבות לחלוטין שהיה אפשר להטיל לרפש.
    3)    אֶלָּא קַו לְקַו: אלא ברמת הממוצע, יורדים עלייך/אלייך, בתי, ישר וברור.
    4)    בּוֹקְעִים מִלְּבָב זָב: דבריי אליך, בתי, יוצאים מלב שמשהו נוטף ממנו, נשפך (בדרך כלל שימושו של הפועל זב הוא בצירוף זב-דם דהיינו נשפך מהר, ללא מעצור ומתוך הכרח פיזי ממש).
    5)    בִּדְמִי: כאן הכוונה בדומיה.  לבי אומר זאת בשתיקה שבכאב. מעניין כי הצלצול של המילה "בדמי" קרוב לצלצול המלה דם.
    6)    אַחֲלַי: הלוואי, מחשבות מתוקות (שורש חלי/חלו שנפוץ בערבית עד היום במשמעות מתוק).
    7)    אֳקַו: אקוה, בדרך הצורות הקדומות של "זמן עתיד מקוצר" השאולות בעקרון מלשון המקרא; קיימות במקרא עם ו' ההיפוך: לדוגמא ויכס במשמעות כסה.
    8)    וְעֵינֵךְ תִּרְהַב: תהיי כולך בתחושת שמחה של גאוות הנצחון לאחר התגברות על כל קשיי הכנת החג (סדר הפסח בקיבוץ).
    9)    בְּצֵאת לַקְּרָב/לִקְרָב: כשאת יוצאת אל הקרב הזה של מסע ההכנות לסדר הפסח שבוודאי תוכלי לו, דהיינו תצליחי להתגבר על הקשיים שעומדים בפנייך.
    10)    וַאֲפִלּוּ גַּב תַּפְנִי כְּלָאו: אני בלבי חושק ומביע רצוני שתבקשיני עוד ועוד חומרים, אך גם אם את מסתפקת במה שכבר שלחתי לך ותפני לי גב כאומרת לאו=לא, אין צורך.
    11)    וְתַחַת "הָב" – אֲהָה רָב!": ואכן במקום שתאמרי "הב" (תן לי עוד) – מה שכל כך הייתי רוצה, את אומרת לי "אהה רב" (דהיינו די, מספיק, אל תשלח לי יותר).
    12)    "וְכָל שֶאֶתְאַו כְּנֶעֱזָב": וכל המאוויים האלה שלי לא קיימים, הם נעזבו על פי רצונך. כל שאתאווה הוא בבחינת נעזב.
    13)    וְרוּחִי יִשְגַּב לְכוֹס-זָהָב וְדַם עֵנָב": אף על פי כן – זוהי ה-וו שבראש המשפט, מצב רוחי מרומם ("אני high" בסלנג הישראלי) ואני שותה לי כוס יין שהיא כוס זהב המלאה ביין אדום שמיוצר מן הענבים.
    14)    אֲבָרֵך עָלָיו: ואני מברך על הכוס הזאת לשתייה כשאני שמח מעצם מה שכבר קרה- מה שביקשת ומה ששלחתי ותו לא. איני שותה לשכרה אלא לברכה, יין ברכה.
    15)    וְאַף כִּי עַכְשָו עֵת לִשְכַּב עוֹד לִי מֶחְשָב: את הצורה מחשב יוצר יהודה כחליפית ל"מחשבה" על פי החריזה. הוא אומר: גם אם אני צריך עכשיו ושכב לישון בשקט, מחשבותיי מציקות לי.
    16)    עַד אָן מִשָּרָב נַחֲלִי אַכְזָב? אני בכל זאת לא מרוצה מעצמי, רואה (על דרך המשל הציורי) עצמי תמיד כנחל אכזב בתוך שרב, שהיה רוצה לראות עצמו כנחל מפַכֶּה, זורם, מוליך, נותן מים...

        עד כאן במחורז.

 
2.    ונעבור למוקד השני: ניתוב המחשבה
    וכאן עסקינן בפרוזה, וכאן גם רוב כתיבתו של יהודה.  המחשבה המדייקת שמתגלגלת – מתקדמת תוך כדי הרבה כפלי לשון (ראינו כבר בקטע השירי שנותח לעיל) – מתקדמת אל עבר הצלפות רוחניות.  רצונו לומר את שלו בחוזקה וללא שובע, וכל זאת בד בבד עם העושר הלשוני.  תבינו שיש אין-ספור דוגמאות לפרץ הלשוני הזה.  נזכיר הצלפות בשני נושאים.
    הצלפה בנושא א'
    חוסר הענין בציבור המבוגרים בקיבוץ לחוש, לעתים בכלל לזכור, חג ומועד, להשתתף בחזרות שיובילו לאירוע של שמחת ציבורים, של החג הנחוג בציבור (ראו גם משנתו של מתתיהו שלם), ותיאוריו מלֵאֵי המלֵאוּת, הם רוויי חזרות המבע למען הדגשת-הבלטת תחושתו.
    אתאר כאן קודם כל במילותיי שלי את הסצֶנה של ערב יום כיפור בחדר  האוכל ביגור ואח"כ אקרא לכם את הציטוט מדבריו.
    ערב תשעה באב, גם הוא נזכר בו מאוחר, לא הכין שום דבר שידמה לאירוע, רגשי אשם תוקפים אותו, אבל הוא מרגיש שבכל זאת הוא צריך לעשות משהו, נתקף בפאניקה של חיפושים, מכנה את עצמו שרלטן [חלטוריסט], העיקר לעבור את הערב הזה בכבוד מינימלי מפני יראת-קדושת המועד של תשעה באב; איך ייתכן שאף אחד בקיבוץ לא ישים לב שהיום ערב תשעה באב!!  הוא היה כולו אחריות לכך שרוחו של הציבור לא תיבש.

והנה במילותיו המתארות את אותו רגע:

"זה הגל, זועף ונזעם, של זכר אותו ליל תשעה באב מלפני כ"ה שנים באותו צריף חדר האוכל לרגלי הכרמל – לא יניח לי. חזרתי מן העבודה, השעה היתה די מאוחרת, פתע עמדתי הלוּם בחצר: הערב ליל תשעה באב.  יש לעשות – ויעבור עלי מה.  מה? איך? בצקלוני דבר אין.  מקהלה, תזמורת, קריינים – מאן דכר שמיה!  זה גם לא עלה על הדעת. העיקר – שאין בפי דבר.  והנה חדר האוכל כבר על סף ארוחת הערב, הרי יש להודיע על כך מיד! אצתי ורשמתי ביד מבוהלת:  הערב – זכרון לתשעה באב.  למען יֵדַע העם. מעשה שרלטן – אותה שעה גם לא ידעתי מה אביא אל שולחן הכלל.  מן החלונות, כשאני אץ-רץ לשחר לטרף – לספרים שישַמשוּ לי חומר – בוקעים אליי קולות ציניים בלשון צלולה, עֵרֵב אידיש ועברית:  היודעים אתם, "הינט איז תשעה באב". כך, בנגינה של לגלוג, בלעגי-שפה. כמה זה הרנין את לבו של אותו בחור אומלל, שבשעה חטופה ביקש לצבור חומר לערב הממשמש ובא. ספריה - אַיִן.  או שהיתה נעולה. לא אזכור בדיוק".

    שנה לאחר מכן, כשהיכתה בו קשות ה"התבאסות" ההיא (בשפתנו הרווחת כיום במדינת ישראל של שנת 2008) כבר זכר להכין את טקס ליל תשעה באב כראוי.  היתה הקשבה גדולה – אבל הדבר לא שימח אותו, כי הוא חש והבין שאנשים  מתרשמים מן החיצוני, מן הביטוי האמנותי ולא מעצם הענין, מעצם גדולתו  ומטעניו הכבדים של הרגע הזה בתולדות עם ישראל.  לגביו, ערימת ספרי מקורות בנושא תשעה באב שהיא כאבן שאין לה הופכין ("גל הספרים המוזר והדוחה" בלשונו), או עצרת אמנותית מלאה במוזיקה באותו נושא – שניהם משקפים את אותו חדלון של אי-רצון להגיע לשורשיהם של הדברים ("האמת הגרעינית" כדבריו).
 
הנה הציטוט:
"אוסיף עוד זאת: הויכוח פרץ – "באין נשק עמי", הווה אומר: לא היו בידי כל תשמישים לחוויה אמנותית, כפי שנהוג לומר.  לאחר זמן – נערך ע"י אותו בחור אומלל – מעמד זכרון לתשעה באב ברוב פאר: כלי נגינה, שרים ושרות, קריאות כברקים וכו' וכו'... איש לא פצה פה.  באותו מקום, בקרב אותו ציבור, אמרתי אל לבי: האמנם טֹהֲרָה הנפש ממשרַץ אותם עקרבים? ל א ו.
הרי זו דוגמה מאלפת לדבר, שדווקא הביטוי האמנותי מחפה כקליפה על האמת הגרעינית. הן לגַבַּי – דבר לא נשתנה.  גל הספרים המוזר והדוחה, וזו עצרת אמנותית – לגַבַּי שורש אחד להם.  לא כן נתקבל הדבר על קהל המאזינים: באותו ערב אפור, למראה גל הספרים האפור – נפרצה החומה ונעקרו כל סכרים ומחסומים לבלי הויכוח הקלוקלי, ואילו עתה – עוד בטרם הבינו הנוכחים על מה מדובר ומהו הנושא והמניע לְבַקֵּר – נמצאו "שבויים" במלכודת להטוטי הביצוע של זמרה ונגינה וכל הסאון האמנותי".

    ובאותו ענין, סצינה שחזרה על עצמה הרבה, והיא ניחנה בעוד הרבה יותר דרמטיות ותובנות עקרוניות מצדו של יהודה.
    נפשו נקעה מן הזלזול של הציבור בהכנות לחגים, "נשבר לי ולא רוצה להתעסק יותר עם החגים" (בסלוג שלנו) הוא אומר, עדיף לו ללמד ילדים מוזיקה, הוא מסיק, לעסוק בעבודה היומיומית של חינוך מוזיקלי בבית הספר, אך מכריחים אותו לחזור, והוא שוב מוצא עצמו כותב מוזיקה ומתייסר, אחר-כך מתייאש...
    ובכל זאת, כשאימת הדאגה לרוחו של הציבור עדיין מקננת בו, הוא פוסק לסיום: צריך להחליט: או שעוזבים את הענין, או שעוסקים בו במלוא הרצינות.
הנה במילותיו:
"שאו נא לי על חולשתי על שלא עלה בידי לִכְלֹא רוחי ואני נאלץ לומר באזניכם משהו מרשות היחיד שלי.  לבי לא לחג, ואין צריך לומר לעמידה בפני עם ועדה ביד מנַצַחַת, מנוּצַחת ולא בוטחת, אף לא לעבודה מוסיקלית בין גדולים. לבי להוראה בכתלי בית-הספר.  אֶשָּׂא נפשי לעבודה מתמדת בקרב הילדים במידה שֶכָּשְרִי יעמֹד לי; עבודה – לא כתכונה אל משהו – ולו יהי זה תאריך החשוב שבחשובים! אלא תורה לשמה. עדיין לא פָּסָה אמונתי כי יעלה בידי להקנות לילדים בגיל הרך את לשון המוסיקה.  במידה צנועה. אסוני הוא, כי המוסיקה אשר כפי שאני רואה, אין כחותי מספיקים לְעָקְרָהּ מתוכי, תשוקתה לנעילה חגיגית.  אודה, קיבלתי את העבודה הזאת כגזירה, כאונס. כה ציפיתי לפגישה.  עם ילדים באווירה שקטה. והנה פותח אני את שנת הוראתי המתחדשת עלי במרקחה של הכנות. ולא זו בלבד: פתע הוטלתי אל מלאכת התחביר המוסיקלי ללא קראתיה לי וללא נִקְרֵאתִי לה.  עבודותי אלה אינן אלא אימוּנֵי יד במובן המצומצם  ביותר.  התוצאה הזעומה אינה שְוַת-ערך לפקעת היסורים המשוקעים במלאכה זו. הרשאי אני, איפוא, לתת את זה החומר הרוֹפֵס כזֶמר בוטח בפי זולתי? – האבקותי לא הועילה לי.  משראיתי את הסתלקותי בפריקת עול – נכנעתי.  אבל משקיבלתי על עצמי את הצו, איני יכול שלא לקיימו אלא כפי עֵינַי הרואות.  אין כתוב בשום תורה כי ככה צריכה להיות דרך הביצוע.  הרשאי אני לכפות את קו ראייתי על החברים אשר עיניים להם משלהם? ועל כן, מוטב ונדע בראשית הדרך אנה פנינו מועדות. ואם אי אֶפשֵנוּ בכך, אם רבה העייפות, אם המצב סביבנו מונע את הריכוז הנדרש ועוד נימוקים אשר יש להניחם על כף המאזניים – נאמר זאת בלב פתוח.  אין אונֵס. ובלבד שלא ניתן לעניינים שיתנהלו "איך שהוא", מאליהם. אף עבודת תכונה זו של הציבור בזמרה אינה הופכת לו נטל כבד אם קיימת היא בהתמדה, טיפין טיפין, במשך כל ימות השנה. אבל עתה צריך לקבוע אחת משתיים:  אם יוצאים לחזית – הרי במלוא הכוח.  ולא – מוטב לא לצאת.  אין זה משחק."
י.ש.
    ירושלים, כ"א תשרי תש"ח (1947)

    הדרמה והייאוש מגיעים לשיאים על-פי מה שמצוטט להלן מתוך פרוטוקול האסיפה הכללית (יומן ומשק יגור) 31.12.1950, כשלוש שנים לאחר מכן. הוא מדבר על אותו ענין ביתר זעם והחלטיות, מתאר את תלאותיו ואכזבותיו הן עם המבוגרים והן עם הילדים שציפה מהם לשיתוף פעולה בהכנות לחגים, ובעצם מנדה עצמו מן החברה, או לפחות מן הנושא של הכנת חגי הקיבוץ על פי רוחו, כשהתוכן המוזיקלי אמור להיות בנשמתו של החג.
 
    הרי לכם הציטוט במלואו.

יומן משק יגור.
פרוטוקול האסיפה הכללית 31.12.1950

בעיות המועדים והחגים.

יהודה שרת – "יש טעם בוידוי אישי רק אם זה גובל בענין ציבורי. הייתי קורא לנושא: תחלואי המבצעים המוסיקליים הציבוריים. בזמן האחרון אני עובד במיוחד בין הילדים.  התארגנו מספר חוגים למוסיקה.  כל הלמודים בביה"ס הם בדרך כלל לימודי כפייה, לא כן השטח שלי.  אני נמצא בשטח הרצוני. ז.א. פעולה שהיא לרצון הילדים שיש להם נטייה לפעולה מוסיקלית.  האמנתי שאין לנו צורך במשטר, חשבתי שמסירותי תספיק בשביל ליצור את המשטר הנחוץ.  והנה התבדיתי.  יש לנו ילדים בעלי כשרון ולא עלה בידי להשכין את החברות.  בגיל מסוים מגיע רגע שמתחילה התפרקות.  המצב הוא כאילו אתה מעבד חלקה ופתאום בא השטפון ומחריבה.  ז"א שהאיש שעבד לא הצליח להשכין יחס של אהבה לענין.
היו לנו שלושה חוגים: המקהלה ושני חוגים של ילדים.  נאשמתי על זה שאני מעביד בפרך את אנשי המקהלה, וזאת היתה הפקרות ציבורית שהיה צריך להגיב עליה.  פניתי לילדים בזמן החופש בקשר להכנה לראש-השנה, ורק שליש מהילדים נענו.  אני רוצה לדבר עכשיו, ולא שבוע לפני הסדר, ואז אני לא אקבל את המרות של הציבור.  הייתי גם אני תלמיד, ומוריי לא היו טובים ממני.  גם הם גידפו ובכ"ז ידעתי לסלוח ולהעריכם.
ואשר לפעולה בין המבוגרים.  אני צריך להודות שאינני מבורך בכשרון של ניצוח ופרשתי מזה. וקרה שהמקהלה נשארה בלי מנצח ולקראת כינוס המקהלות פנו אליי, פשוט שׂכרו אותי.  הכינוס לא התקיים, וכשנודע שהכינוס בטל – התפרקה המקהלה.  יש במוסיקה כלים רמי דרגה ונחותי דרגה.  לא מובן לי למה אי-אפשר להקים תזמורת ביגור, של כלי נשיפה.
ולסעיף השני: מתן דמות לחג.  אני מרגיש שאני צריך להסתלק מהדוכן הזה.  אנקוב לכם דוגמא:  לפני כמה זמן ישבתי בסרט ופתאום הרגשתי כאילו נשיכת עקרב.  הדבר היה לפני ראש-השנה.  חזרתי לחדרי. פתחתי את המחזור של רה"ש והתחלתי בעבודה. "כבקרת רועה עדרו", היה שם השיר.
אני חש בגבי בתמורות אקלימיות בציבור.  אם הנוער הבולגרי פותח את הערב שלו בשיר הנוער הדמוקרטי, הרי בין שיר זה ל"בקרת רועה עדרו" יש תהום.
אני נזכר: בליל תשעה באב אחד שמצאתי לנחוץ לתת לו איזה תוכן ע"י הקראת מספר קטעים, חברים ניסו לעשות קריקטורה.  ואני זוכר את יצחק טבנקין, שהצליף בחבים על יחסם זה. אותה קריקטורה, בניגון של איכה, נוגנה בכינוס של פלמ"ח לרגלי הגלבוע.
כשאני קורא ביומן יגור על "מבצע הצום" ביום כיפור, אני מרגיש כי אין ביתי כאן."
 
הצלפה בנושא ב'
    ההיגוי של השפה העברית.  יהודה שרת היה חולם בהקיץ על (ציטוט) "הקולות שאיבדו את לַחוּתָם וביטויָם" – בהתנסחות בלשנית: הערצת הנחציים ע ח ק ט שמחזירים את היגוי העברית אל הפרוטושמית ואל העברית הקדמונית, וכן הרצון להבחין במבטא העברית בדגשים חזקים ובתנועות ארוכות (מה שקיים עד היום בהיגוי בערבית).
    למען ההמחשה – כדאי לשמוע איך ילדי נוה-ים מבצעים את קטעי הקריאה מתוך ההגדה - עם הדגשים, אכן העיצורים, התנועות הארוכות, הטמפי המשתנים של המשפטים – הילדים משחקים כמעט כמו 'ערסים' קטנים את המצרים שמעבידים את העבריים...

קריאת ילדים - ליל הסדר נוסח יגור (נוה ים, 1959)
חלק 1 - להאזנה לחצו כאן
חלק 2 - להאזנה לחצו כאן

    בסוף האירוע שלנו היום נשמע בקריאתה של חיותה דביר קטע מרגש ביותר בנושא זה – מתוך דבריו של יהודה באיגרת לאחיו משה שרת.

3.    הקשר לשפות לע"ז
    כדאי להכיר את תרומתו הנכבדה של יהודה שרת לשירת המקהלה בארץ.  שפע של תרגומים ותרגומי-התאמה אקוי-ריתמיים מוצלחים, נוחים ביותר לזמרה בעברית, אשר היכו אכן שורש בזמרת המקהלה תמצאו במרוכז בחוברת "עֲנוֹת" ח' (תרצ"ט 1939) שם קיבצם ופירסם אותם.  הוא השתמש ברוב המקרים בטקסטים מן המקרא (או על פי המקרא) אותם התאים תוך זיקה הדדית לרוח הטקסט והמוזיקה למיטב הספרות המקהלתית העולמית (באך, בוקסטהודה, פרטוריוס, מרנציו, אורלנדו די=לסו, כרוביני, ברהמס, היידן, לודויג, ובר, הינדמית ועוד), אך גם לא בחל בשירה עברית לבחירתו כגון ביאליק ושלונסקי, וכלה בטקסטים משל עצמו. השפע הזה כאשר שנות חייהם של המלחינים אינן נעדרות, בתוספת במסר המובא בהקדמה לחוברת "ענות" ח', מציין יהודה שרת את חשיבותה של זמרת המקהלה הנטולה מחויבות במקרה זה לתוכנו של חג זה או אחר; ואכן מצא לו הד זה מקום נכבד.  עד היום נפוץ מאוד רפרטואר זה של קטעי מקהלה מקול אחד ועד חמישה קולות, של קאנונים רבים ושל כמה מיצירותיו של סלומונה רוסי. י.ש. גם טרח לוות את הקובץ הזה בהכוונות מתודולוגיות מדוקדקות אשר ישרתו את הזמרים אף כלומדי. תווים וסולפז'.  בסיומה של החוברת ("המחברת" כהגדרתו של יהודה), דהיינו ביצירותיו של שלמה רוסי העברי, מבחר הפסוקים מתהילים ומשיעיהו הוא של המלחין עצמו.
    הנה לדוגמא דף אחד מתוך חוברת "ענות" ח', עמ' 75 בצילום מן המקור הוא מכיל שני קאנונים שנפוצו מאוד עם התאמותיו של יהודה לעברית. כמובן, כל שרשום כאן הוא בכתב הפנינים של יהודה עצמו.


 
    כמו כן ברצוני להפנות את תשומת לבכם להוראות הביצוע לקטעי המוזיקה והקריאה שכתב יהודה בעברית – בתוך נוסח ההגדה.  באשר להוראות המוזיקה – לפעמים זוהי מקבילה למונח הרווח באיטלקית אבל לעיתים קרובות גם הרבה מעבר לזה. צאו מכאן ולימדו על תשוקתו – קנאותו לשפה העברית וכוון עוד ועוד באמצעותה אל ההבעה הדרמטית-מוזיקלית.
    הנה מספר דוגמאות להוראות ביצוע המוזיקה:
    בעמ' 14 בהגדה "בּשְׂאֵת ובהדרַת כבוד" (מקביל פחות או יותר ל-maestoso).
    בעמ' 15 בהגדה "מחוּטב וּמַלֶא חיים" (מקביל פחות או יותר ל-allegro vivace).
    בעמ' 18 בהגדה "רחב וחגיגי" (מקביל פחות או יותר ל-largo).
    אבל יש גם הוראות בעברית, מלאות דקויות ורגישויות, שאין להן אח ורע בהוראות הנהוגות באיטלקית:
    "רַך ומתמשך", "שוטף וענוג", "בּלָאט וּבְרוֹךְ", "הָאֵט וְהַכְבֵּד מעט", "חי ומחוּטב", "בשפך-שיח ובתוקף כאחד".

    ועתה נראה דוגמא מאלפת – עמוד אחד מתוך ההגדה בצילום מתוך החטיבה "במדבר", שעניינה לפי הגדרתו של יהודה מסע העם הנודד, מצוקתו ותשוקתו אל טוּב מצרים. את העמוד הזה לפי רצונו של יהודה יבצעו דווקא ילדים בקריאה, והוא מכביר בטור הימני בעמוד זה הוראות לקריאה:
 

 
עד כאן.

    המעשה הלשוני הזה מעוגן כל הזמן במעש הציוני.
    כך כתב יוסף טל בתמוז תשי"ג 1953 בפרסום הועדה לענייני מוסיקה של איחוד הקבוצות והקיבוצים על עבודת תלמידו יהודה שרת (כלומר על נוסח הסדר שעיצב) לאחר ניתוח רב משמעות של היצירה – את דברי השבח והעידוד לסיום:  (בקריאה מן הסטנסיל המקורי).

    "סופה של התפתחות זו אשר מרביתה כבר תמה ונשלמה לעינינו, היא יצירה מגובשת ועזת מבע, רמה במעלתה הרוחנית והאנושית, אישית במבעה אך כוללת ברקע החוויתי שבה – יצירה אשר שורשיה נעוצים עמוק בקרקע המוסיקה העממית בעוד שצמרתה מתנשאת מרחק רב על פני האדמה.  ניתֵן-נא את ידינו, איש בכוחו וביכולתו, לסייע להתהוות זו על גישושיה ועל השגיה, שכן ראויה היא".