הגבול בין ייצוג המדינה וייצוג מפלגות השלטון בישראל איננו מותווה ברורות, ולמרות ששושנה דמארי נמנעה מלהצהיר על השתייכות פוליטית כלשהי, ניצלו המפלגות האלה את כוח המשיכה שלה למטרותיהן, ופה ושם היא ספגה חיצי ביקורת על כך. הופעתה "בתכנית האמנותית" של אסיפה פוליטית כלשהי, היתה ערובה לנוכחות קהל רב [לא דווקא ממפלגות השלטון] שכלל גם בני נוער וילדים; הצעירים האזינו בסבלנות לנאומים ממושכים עד תומם, רק כדי לזכות וליהנות מזמרתה בסוף האסיפות. היא נשכרה לשיר באסיפות ואירועים של ראשי מפלגות השלטון ומשרדי ממשלה בשנות החמישים והשישים, ולא אחת הופיעה עם דויד בן גוריון, גולדה מאיר, משה שרת, אבא אבן, יגאל אלון, משה דיין, משה כרמל, אבא חושי, ורבים אחרים. השיר "זכריה בן עזרא" שיר הלל למי שהיה ראש הממשלה -  דויד בן גוריון [שעבר לגור בשדה בוקר], נכתב ב-1954,בתקופת המעברות, להצגה ב"לי-לה-לו" עבור חנה אהרוני, אך דמארי אימצה את השיר הפופולרי, ואף שרה אותו לפני דוד בן גוריון עצמו.^(*1) גירסתה לשיר הזה לא הזיקה לקשריה עם מפלגות העבודה והסתדרות העובדים, והן מצידן שכרו אותה להופיע לעיתים קרובות בנשפים רבים של ההסתדרות ושל ועדי עובדים שונים ברחבי הארץ.

הופעותיה בשירות מפלגות העבודה, איפשרו למנהיג מפלגות האופוזיציה דאז, מנחם בגין, להשתמש למטרותיו בפופולריות שלה. כשרצה לנגח במפלגה היריבה, במפגן עם נגד "מפלגת פועלי ארץ ישראל", מפא"י, שהתקיים בככר הרברט סמואל בתל אביב, עלה בנאומו שמה של שושנה דמארי. "בני עמי" קרא מנחם בגין, בפאתוס שהיה אופייני לנאומיו, "מפא"י הכינה חוק נגד הופעת אמנים באסיפת בחירות...נגד הופעת שושנה דמארי ורינה ניקובה ^(*2),  מפא"י אומרת: פוליטיקה לחוד ואמנות לחוד...". ^(*3) באסיפת בחירות אחרת שנערכה בירושלים פתח מנחם בגין את נאומו ב"באתי אליכם תושבי ירושלים בלי שושנה דמארי, בלי יפה ירקוני ובכל זאת נאספתם ברבבותיכם לשמוע את דבר תלמידי ז'בוטינסקי"; הקהל צחק. זה היה רמז עבה לאסיפת יריבו ד.ב.גוריון שהופיע באסיפה פוליטית, בה שרה שושנה דמארי לאחר נאומו "בתכנית האמנותית". בעיני המפלגות היריבות, היו היא ויפה ירקוני "זמרות חצר".^(*4)  חץ בקורת אחר נורה לעברה גם מצד השבועון "העולם הזה", כאשר איור של דמותה הופיע בתמונת שער השבועון, בתוספת הכיתוב המלגלג - "כלניות אדמדמות בשדה דולרים ירקרקים"; רמז לרווחים שעשתה, כביכול, כשהופיעה בחו"ל בשליחות הממסד ובהופעות פרטיות. ^(*5) ה"שירות הלאומי" של שושנה דמארי היה בעל ערך גם עבור מנחם בגין, כשהוא עצמו עמד בראש המפלגה השלטת. כשביקר נשיא מצריים אנואר סאדאת בארץ, ומנחם בגין כיהן אז כראש ממשלת ישראל, הוזמנה דמארי לבאר-שבע לשיר ב"טכס השלום" [1979] לפניו ולפני אורחו רם המעלה. כאמן, מסתבר, היא השכילה לתמרן בהצלחה בין הבדלים פוליטיים, ולהופיע כדמות ייצוגית שאיננה מייצגת זרם זה או אחר, אלא כאחד מ"אוצרות התרבות" של ישראל.



1. בן גוריון סבר שהשיר נכתב  על ידי אלתרמן, וכשפגש במשורר, הודה לו על כך שעשה לו "פרוטקציה" אצל התימנים. "אבל אני אוהב אותם גם בלי זה", הוסיף. אלתרמן תיקן את הטעות וסיפר לו שאת השיר לא הוא כתב - אלא אורלנד; תגובת בן גוריון היתה "מה, יש עוד משורר שעושה לי פרוטקציה?"; יעקב אורלנד, "היו לילות" עמ' 154;
2. רקדנית שהיתה ידועה החל משנות העשרים,וכוריאוגרפית שהקימה ב-1933 סטודיו לריקוד מזרחי ולאחר מכן ניהלה להקת ריקוד תימנית;
3. יואל מרקוס, בביקורת על סגנון הופעתו של מנחם בגין ב"דבר" 19 באוגוסט, 1959;
4. חיים ברעם, "הרשות נתונה" 13 באוקטובר 2006, ב"הגדה השמאלית", במה ביקורתית לחברה ולתרבות;
5. תמונת שער "העולם הזה",13 באוגוסט, 1953, המאייר - פאול קור;