תיאטרון "לי-לה-לו" בהנהלת משה ואלין, פתח את שעריו באולם "ישה חפץ", ב-2 בנובמבר 1944 בהצגת "הספר מתל-אביב". בהודעות בעיתונות שקדמו לפתיחה, ^(*1) ציין ואלין, שהלהקה תכלול 19 אמנים, ומנה ביניהם את הזמרת שושנה דמארי. ^(*2)  בהשתתפותה בתכניות התיאטרון "ייצגה [דמארי] את הקוטב המזרחי ב'לי-לה-לו'". ^(*3) היא היתה אמורה לשיר בין המערכונים, או בזמן החלפת התפאורה, אך תגובות הקהל, כתב "דבר השבוע", הביאו לכך ש"שושנה דמארי סיימה כל תכנית, כי שושנה היתה כוכבת הלהקה". ^(*4) שלונסקי ונרדי היו בין היוצרים שהשתתפו ביצירת ההצגה הראשונה; דמארי שרה את "זמר" ["לילה בגלבוע"], פרי עבודת השניים, "והציגה את ייחודו של הסגנון התימני בתוכנית שנבנתה על טהרת האמנות האירופית", ^(*5) לצד הופעותיה בתיאטרון, המשיכה שושנה דמארי להופיע בשידורי קול ירושלים ו"בתכנית האומנותית" באירועים שונים ברחבי הארץ.

בתוכנית השניה "ראיון בלי-לה-לו",^(*6) היו נתן אלתרמן ומשה וילנסקי בין היוצרים שהשתתפו בכתיבה; החל מאותה תכנית, חיברו השניים את רוב שיריה לתוכניות התיאטרון. ב"ראיון בלי-לה-לו" שרה דמארי "שיר אהבה" לחמור בשם "גמליאל" [השחקן רקדן דייב קאש שיחק את תפקיד החמור] ואת השיר ההיסטורי "כלניות". על ביצועיה לשני השירים  כתב המבקר ד.ב.מלכין ב"משמר": "לשושנה דמארי ניתנה הזדמנות נאה לגילוי-יכולתה בשני שירי אלתרמן-ווילנסקי והיא השתמשה בה כהלכה". הוא גם צפה את הצלחתו של השיר "כלניות" והצר על כך "שלא הדפיסו בתוכניה את טקסט 'כלניות' למען יצא השיר עם הקהל". ^(*7) מבקר ה"פלסתיין פוסט" התרשם במיוחד דווקא מהשיר "גמליאל", אותו ביצעה ב"קול הקונטרלטו העשיר שלה", וציין אותו לשבח כ"אחד המיספרים המבריקים ביותר בהצגה". ^(*8) כמוהו חשבו גם אחרים, שהיו שותפים ביצירת התוכנית, אבל דווקא "כלניות" התחבב על הקהל במיוחד, ונעשה לשיר המזוהה ביותר איתה. ההצגה הועלתה על הבמה 170 פעמים; ^(*9) השיר "כלניות" התפרסם עוד יותר כאשר ארבעה חודשים לאחר סגירת ההצגה [בספטמבר 1945], שידר "רדיו ירושלים" קטעים מהתכנית; ^(*10) משה וילנסקי סיפר בראיון שהשיר הוכנס להצגה רק כדי לשמש כהדרן במקרה ש"גמליאל" יזכה לתשואות; וילנסקי דחה לחלוטין את גירסתו של משה ואלין, לפיה סרבה דמארי לשיר את "כלניות". ^(*11) בספטמבר 1945, לאחר סגירת ההצגה, הגיעו לארץ הצנחנים הבריטים, חיילי הדיוויזיה השישית המוטסת, וכשגברה המתיחות ביניהם לבין הציבור הישראלי, היו אנשים מזמזמים את השיר "כלניות" כשראו אותם, בשל הכומתה האדומה שחבשו על ראשם.

בשנה וחצי הראשונות שעברו מאז ייסודו ועד מרץ 1946 הגיש התיאטרון, על פי פרסומיו בעיתונות, 750 הצגות; נטל לא קל בלוח הזמנים של דמארי. לכבוד ההצגה ה- 750, הציג התיאטרון לקט מההצגות הקודמות. התוכנית שכללה את "כלניות" נסגרה למעלה משנה קודם לכן, אבל השיר שב אל במת התיאטרון בתכנית ה"לקט" לכבוד ההצגה ה-750, כשחיילי  הדיוויזיה המוטסת כבר היו בארץ. הפסקת אחת ההצגות ב"לי-לה- לו" וחיפוש שערכה המשטרה הבריטית בקהל היושב באולם, ^(*12) יוחסו [על ידי ואלין] לחשד של שלטונות המנדט, שבאמצעות השיר "כלניות" מסית התיאטרון את הציבור נגד הנוכחות הבריטית בא"י. בקיץ של שנת 1946 מצא עיתון "דבר" לנכון להסביר איך קבלו הצנחנים הבריטים את הכינוי "כלניות". זה היה דווקא כינוי חיבה שהקנו להם ילדי ישראל, הסביר העיתון: "כשהופיעו בחוצות הארץ ראשוני החיילים של הדיביזיה המוטסת, מאוד מאוד גירו כובעיהם האדומים את דמיונם הציורי של ילדינו, ותיכף כינו אותם בשם היפה: 'כלניות', ואפילו שיר שרו לכבודם: 'הכלניות הולכות, הכלניות באות', אבל אהה, אהה! במהרה התאכזבו מר הילדים. הכלניות האדומות הטילו את חיתיתן על ישובים עברים...". ^(*13) העיתון, כמו העיתונים האחרים, נהג לכנות את הצנחנים הבריטים בשם "כלניות", בידיעות שונות שפירסם אודות פעילותם בארץ.

בתוכנית השלישית "צחוק ללא תנאי" שרה דמארי את "אני מצפת" ו"בחדר הבובות" ["דובי דובי שן"], שניהם של אלתרמן ווילנסקי; מבקר "דבר" ציין שבתכנית "לא חסר טעם של חדגוניות", אבל מצא "כמה פרקים מוצלחים" אשר אחד מהם היה "שירה של דמארי, רומנסה 'אני מצפת' "; כמו כן צפה המבקר  שלדמארי [לצד אמנים ספורים בתכנית] "יש כל הנתונים להיות 'כוכב' ברקיע ה'לי-לה-לו'". ^(*14) אודות התכנית הבאה, "נא להציץ", כתב אחד המבקרים ש "בדרך כלל התכנית ירודה מאלה שקדמוה"; דמארי שרה בה את "זה יעבור", וזמרתה הוגדרה על ידי אותו מבקר כ"שירת חן". ^(*15) ה"פלסתיין פוסט" התרשם מהופעתה יותר ממנו,  וכתב ש"שושנה דמארי, הזמרת התימניה, עושה חסד עם חרוזיו המבריקים של אלתרמן". ^(*16) בהצגת "זהירות צבע טרי" שרה דמארי את "בכרמי תימן". ב"כך כתוב בלכסיקון", תכנית מ-1946, ציין אחד המבקרים ש"שושנה דמארי, תימניה צעירה ויפת תואר, בעלת קול נעים והרבה קסם, הייתה שובת אוזן בהורה של אלתרמן 'השולמית', ועוד יותר מכן בבלדה המענגת על גדליה והפרד" ["זאת אומרת"] ^(*17) בניגוד לתכנית שראה לאחרונה, לא התרשם מבקר העיתון מן השירים בהצגה הבאה "בבקשה לשבת", והעיר, כי הורגש החסר במלודיות לחרוזי אלתרמן; שושנה דמארי, ושאר הזמרות הצעירות של התיאטרון, ביצעו את תפקידיהן "ברמה הגבוהה המקובלת עליהן...והורגשה תשומת הלב לתלבושותיהן היפות", כתב המבקר. ^(*18)

בתוכנית "קצת מזה וקצת מזה", היא לא השתתפה, בשל התחייבויות אחרות, אך בכל זאת זכתה לאיזכור. "הפלסתיין פוסט", שהתרשם מהופעותיה הקודמות, הצר על "העדרה של חביבת תל-אביב, שושנה דמארי, הנמצאת בחופשת מנוחה, לה היא ראויה בהחלט" ^(*19) בזמן ה"חופשה" הופיעה דמארי בקונצרט בן 30 דקות עם תזמורת אולפני שירות השידור של רדיו ירושלים בניצוח משה וילנסקי, ובמקומות אחרים בארץ. המצב הבטחוני היה קשה באותה עת, ועל אחת מהופעותיה [במרץ, 1947] דיווח ה"פלסתיין פוסט" שהזמרת הגיעה לרמת דוד בעת פקודת עוצר של הבריטים, כדי לשיר בחתונת הבת הראשונה שנולדה שם; העיתון לא ציין אם הזמרת הפרה פקודת עוצר, או - באיזה אופן היא הגיעה לשם; באותה הזדמנות הוסיף כתב העיתון, כי היא ה"זמרת המפורסמת ביותר בפלסתינה". ^(*20) קונצרט אחר שלה נדחה ברגע האחרון "בגלל העדרה מן העיר", ^(*21) וכשבוע לאחר מכן היא הופיעה בתכנית הבאה של התיאטרון.

הופעתה בתכנית "לא יותר מדי", הייתה "נעימה ... בזמר 'מרים בת ניסים', ומלבבת תלבשתה התימנית" ציין עיתון "דבר", אבל איכות התכנית עצמה הוגדרה כ"משהו פחות מדי". ^(*22) במבט לאחור העיר מיכאל אוהד ב"דבר השבוע": "כבר בימים ההם ידעה [שושנה דמארי] לפשוט צורה וללבוש צורה - הכל לפי הפזמון שהגישה. והפעם שרה על 'מרים בת נסים' העולה מתימן עם כל הדודים והדודות, הקרובים והקרובות,האחים והאחיות - וכשהגיעה ל'חמור הקטן בל-עעעם' - הריע כל הבית, והפעוטה נבהלה וברחה מן הבמה (אף זה היה חלק מן הפזמון)". ^(*23) התכנית נפתחה במרץ 1947 ושודרה ב"קול ירושלים" במסגרת תכנית חודשית חדשה בשם "הלו, הלו - כאן לי-לה לו"; וילנסקי ופטרסבורסקי ליוו בפסנתר. לא כל תכנית ב"לי-לה-לו"  הצטיינה ברמת שיריה, והתכנית "1:0 לטובתנו" היתה אחת מאלו ש"לא סיפקו את הסחורה" עבור הזמרת. "שושנה דמארי אינה מנוצלת הפעם" כתב אחד המבקרים, "אהובת הקהל זקוקה לכמה פזמונים, כדי להיכנס למצב רוח, [השיר] 'פרוטקציה' וכן הפתיחה והגמר חביבים". ^(*24) התכנית "ארצנו הקטנטונת" תרמה לרפרטואר של דמארי את שיר השדכן "ירוחם"; בהצגה ב"לי-לה-לו" שיחק ושר שמוליק פישר את תפקיד השדכן המבדח. בדצמבר 1947 הציג ה"לי-לה-לו" את תכניתו "הטרקלין". התכנית כללה, בין היתר, מערכון ושיר אחד אודות המעפילים; באותה תקופה היו אלפים מהם עדיין כלואים במחנות העקורים בקפריסין. "במיוחד התבלטה שושנה דמארי שהקסימה בעיקר בקטע 'המעפילים' בשיר 'הבייתה' כתב 'דבר השבוע'; "הטכסט הנאה מאת א. אשמן, [ו]המנגינה הותאמה להפליא ע"י י. גורוכוב" (בעתיד - י.אדמון) . ^(*25) דמארי תשיר את השיר שוב, חצי שנה לאחר מכן, לפני המעפילים העצורים בקפריסין, ותשאיר חותם עמוק על אלפי ניצולי השואה, שהיו שם.
 
ב"רק למבוגרים", הצגה שמערכוניה התרחשו בין כתלי בית-משוגעים בו החולים "הציגו"...,  היא היתה "חמודה" במערכון [אודות תל-אביב בעתיד הרחוק]  בו דיברה בפרוזה ולא שרה, ^(*26) אבל בסצנה אחרת היא שרה את "לילה לילה" (אלתרמן, זעירא) ומבקר "דבר" העיר בקצרה לאחר הבכורה,  שהיא הייתה "על הגובה" כמו שאר האומנים בתכנית. ^(*27) נראה היה, שהשיר עצמו לא הרשים במיוחד את המבקר, שלא טרח להעיר אודותיו דבר. ^(*28) החל מאפריל 1948, לפני הכרזת העצמאות, הפסיק התיאטרון את תכניתו "רק למבוגרים" בעקבות גיוס חלק גדול מעובדיו לצבא; חלק משחקניו שהיו פנויים, המשיכו להופיע כצוות בידור ביישובים שהשתתפו בהגנת הארץ. ^(*29) הופעותיה של שושנה דמארי בתיאטרון נקטעו לרגל המלחמה, ובסוף מאי 1948 היא יצאה בשליחות לקפריסין, כמו כן, היא הופיעה לפני חיילים ב"הפוגות", בקונצרטים בישראל, וביולי של אותה שנה יצאה בשליחות לארה"ב (ר' להלן). כשנפתח התיאטרון מחדש באוקטובר 1949, הופיעה בו זמרת תימנייה צעירה אחרת - חנה אהרוני.

1. "פלסתיין פוסט", 24 באוקטובר, 1944;
2. "דבר", 29 באוקטובר, 1944; הזמרת, ילידת 1923, היתה בת 21 כשהצטרפה ל"לי-לה-לו", ולא בת 16 כפי שמדווחים מקורות שונים בטעות.
3. אליהו הכהן, "בכל זאת יש בה משהו; שירי הזמר של תל-אביב"; הוצ' "דביר", 1984, עמ' 135;
4. "דבר השבוע", 28 באוקטובר, 1960;
5. נעמה רמות, "ראיון עם 'לי-לה-לו'- בימה לרביו בארץ ישראל", עמ' 7;    
6. במרץ 1945, פרץ סכסוך עבודה בין מממני התיאטרון לבין האמנים, והוא גרם לסגירת התיאטרון בפתאומיות; ההנהלה איימה בפתיחת תיאטרון חדש - "בי-בה-בו". לאחר חודש הסתיים הסכסוך, והתיאטרון חידש את הופעותיו ב"ראיון בלי-לה-לו" .'פלסתיין פוסט',14 ו-16 במרץ, 1945;
7. ד.ב.מלכין, "משמר" [החל מ-1948 - "על המשמר"], 8 בפברואר, 1945;
8. "פלסתיין פוסט", 2 ביולי, 1945;
9. שם, 29 במאי, 1945;
10. "דבר", 20 בספטמבר, 1945;
11. ראיון מוקלט עם ציפי פליישר באתר משה וילנסקי; בספרו "ימים של חול וכוכבים" עמ' 9-10 , 140-141 מביא ואלין את גרסתו להסטוריה של "כלניות"; לפי אותה גירסה, שושנה דמארי חשבה, שהשיר בעל המילים העצובות לא מתאים להצגה ההומוריסטית, והיא שרה אותו בחזרות באי רצון. ברגע האחרון לפני ההופעה הודיעה שלא תשיר אותו, אך הוא, משה ואלין, אילץ אותה לשיר את השיר. מלחין השיר, משה וילנסקי - דחה את הגרסא הזו מכל וכל.
12. ה"פלסתיין פוסט", 30 בספטמבר, 1946 דיווח על חיפוש הפתע שערכו הבריטים  בזמן ההצגה [ר' ידיעה בעיתון באלבום התמונות], אך לא הזכיר דבר על מעורבות השיר "כלניות" באותו חיפוש. באותה תקופה ערכו הבריטים חיפושי פתע גם במקומות בידור אחרים - בתי קפה וכו'.
13. "דבר", 30 ביולי 1946;
14. בחתימת ע.ז [עזרא זוסמן?], "דבר", 15 ביוני, 1945;
15. בחתימת עי"ן, "דבר", 5 באוקטובר, 1945;
16. "פלסתיין פוסט", 24 בספטמבר, 1945;
17. שם, 1 באפריל, 1946;
18. שם, 23 באוקטובר, 1946;
19. שם, 6 בינואר, 1947;
20. שם, 11 במרץ, 1947; כמוה, הגיעו לחתונה אורחי חוץ אחרים, למרות העוצר;
21. "דבר" 6 במרץ, 1947;
22. בת-לוי ב"דבר", 27 במרץ, 1947; חלק גדול מהתכנית שודר ברדיו מהופעה חיה, ב-14 בדצמבר של אותה שנה;
23. "דבר השבוע", 26 באוקטובר, 1960;
24. בחתימת "סגול", "דבר" 11 ביולי, 1947;
25. בת-לוי ב"דבר השבוע", 11 בדצמבר, 1947;
26. "פלסתיין פוסט", 10 במרץ, 1948;
27. "דבר", 6 בפברואר, 1948;   
 28. להקלטת השיר באולפן קול ישראל, גייס המלחין  זעירא את כשרונה של הזמרת אהובה צדוק, שהייתה אז בראשית דרכה האמנותית. דמארי היתה עסוקה בשליחויות בחו"ל; בפסח 1948 - בקפריסין, והחל מחודש יולי - בארצות הברית. ר' להלן; הקלטה מסחרית יצאה לשוק ב-1949;
29. התיאטרון נפתח בתכנית חדשה לאחר למעלה משנה- ביולי 1949, ונסגר במרץ 1954 בתכנית "הילולילה". ב-1971 היה ניסיון לחדש את פעילות התיאטרון, והוצגה בו תכנית חדשה אחת - "חדשות ב-לי-לה-לו";