מַה לִּי רְכוּשׁ, מַה לִּי מָמוֹן, חֶלְקִי עָלַי שָׁפַר. כָּל עוֹד גּוּפִי רוֹטֵט בְּאוֹן הֲרֵינִי מְאֻשָּׁר. לִבִּי רוֹנֵן, תּוֹדָה יַכִּיר, יוֹמָם וָלֵיל יָשִׁיר. וְיֵשׁ טוֹבֵל בְּיָם זָהָב, לוֹ אוֹצָרוֹת וְהוֹן, וְעִם כָּל זֹאת לִבּוֹ יִדְאַב וְלֹא יֵדַע שָׂשׂוֹן. מָמוֹן יִרְדֹּף כָּל עוֹד הוּא חַי וּלְעוֹלָם לֹא יֹאמַר דַּי. קוֹרְאִים הֵם עֵמֶק הַבָּכָא לָאָרֶץ בָּהּ נָגוּר, אַךְ הִיא שׁוֹפַעַת רֹב בְּרָכָה וְגִיל לְכָל יְצוּר כָּל חַי, גַּם רֶמֶשׂ, גַּם חָגָב, יָשִׁיר בְּצַהַל שִׁיר חַיָּו.מה לי רכוש, מה לי ממון, חלקי עליי שפר. כל עוד גופי רוטט באון הריני מאושר. לבי רונן, תודה יכיר, יומם וליל ישיר. ויש טובל בים זהב, לו אוצרות והון, ועם כל זאת לבו ידאב ולא ידע ששון. ממון ירדוף כל עוד הוא חי ולעולם לא יאמר די. קוראים הם עמק הבכא לארץ בה נגור, אך היא שופעת רוב ברכה וגיל לכל יצור כל חי, גם רמש, גם חגב, ישיר בצהל שיר חייו.