אֲהָהּ לַצָּרָה כִּי בָּאָה עָלֵינוּ בְּזַעַם עוֹד גָּדַל מִנִּי יָם הָהּ שֶׁבֶר עַמֵּנוּ כָּל לֵבָב דָּווּי מִתְרַגֵּשׁ כְּהוֹלֵם פַּעַם [ הֹלֶם ? ] כִּי נָפְלָה יוֹם אֶחָד עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתֵּנוּ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נָפְלָה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים יִסַּרְנוּ אֵל בְּיוֹם עָלְתָה הַשָּׁמַיְמָה וַתָּשֹׁב לְאָהֳלָהּ נִשְׁמַת הַגָּאוֹן הָרַב, רַבֵּנוּ שְׁמוּאֵל הַיּוֹם הַזֶּה, הָהּ, נֶצַח לֹא נִשְׁכַּחֵהוּ יוֹם בּוֹ יָצְאָה נִשְׁמָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה בְּטָהֳרָה בְּאֶרֶץ מַשְׂאַת נַפְשׁוֹ תָּמִיד נַזְכִּירֵהוּ וּפֹה בְּגַן שְׁמוּאֵל תּוֹפַע עָלָיו נְהָרָהאהה לצרה כי באה עלינו בזעם עוד גדל מני ים הה שבר עמנו כל לבב דווי מתרגש כהולם פעם כי נפלה יום אחד עטרת תפארתנו עטרת תפארת כל ישראל נפלה בעוונותינו הרבים ייסרנו אל ביום עלתה השמיימה ותשב לאהלה נשמת הגאון הרב, רבנו שמואל היום הזה, הה, נצח לא נשכחהו יום בו יצאה נשמתו הקדושה בטהרה בארץ משאת נפשו תמיד נזכירהו ופה בגן שמואל תופע עליו נהרה