המתאונן

1 לוּ אֵדַע כִּי יַהְרוֹס קוֹלִי בַכֹּחַ, תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ גַּם צִבְאוֹת-שָׁמַיִם; אָז תַּתִּי קוֹל גָּדוֹל: “הָבוּ מָנוֹחַ!” וּלְתֹהוּ אָשׁוּבָה עִם כָּל הַחַיִּים. 2 כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים יִבְלָעֵם קֶבֶר, אַחֲרֵי שָׂבְעָם עָמָל וּמַר עַצָּבֶת; וּבְעוֹדָם עוֹד יִרְאוּ, כִּי חַיֵּי גֶבֶר רָצִים כִּבְרָקִים לִפְנֵי רַעַם מָוֶת? 3 רַעַם וּמָוֶת –! גַּם חַיֵּי הָאֵבֶל אִם לֹא כַיָּם גַּלִּים רָעוֹת מָלָאוּ? וּמָה הַטֹּבוֹת? הֲלֹא צֵל וָהֶבֶל! מֵרֵאשִׁית בּוֹאָם נֵרֶא כִּי יָצָאוּ. 4 אַךְ נֵרֶא כִּי יֵצְאוּ חֵיל אֵל בֶּחָלֶד, וּלְךָ הָאָדָם אַךְ לָךְ שָׂמוּ אָרֶב; שָׁם יֹאכַל בָּךְ רָעָב זָקֵן וָיָלֶד! שָׁם רָווּ מִדָּמָךְ אֶרֶץ וָחָרֶב. 5 שָׁם בִּרְגָּז-אֶרֶץ נָוָךְ חַי קוֹבְרֶךָ, שָׁם יַךְ בָּךְ דֶּבֶר עַד עָרִים שָׁמֵמוּ; שָׁם יִשְׁבּוּךָ מַיִם שָׁם אֵשׁ תִּקְרֶךָ. שָׁם רֵשׁ שָׁם מַחְלָה מִסַּפֵּר עָצֵמוּ. 6 אִם תִּסְפּוֹר יָמֶיךָ תִּסְפּוֹר אֵידֶיךָ, כִּי מֵאֵיד אֶל אֵיד לִרְגָעִים נֶהְדַּפְתָּ; כֵּן יוֹם הִוָּלְדָךְ אַף כֵּן כָּל חֶלְדֶּךָ, כֵּן תִּזְקַן כֵּן תִּגְוַע, הָהּ! כֵּן נִרְדַּפְתָּ. 7 כֵּן גַּם אֶל אָחִיךָ מִפְגָּע הָיִיתָ, עַל חֵיל שַׁדַּי זֶה נוֹסַף גַּם רֵעֶךָ; גַּם מֵאַף-אָדָם, אָדָם לֹא נִקִּיתָ, קִנְאָתוֹ בָךְ עַד – עַד יִשְׁאַל אַיֶּךָ? 8 אַיֵּה אֵיפֹה הֵמָּה דּוֹרוֹת שַׁכַחְנוּ? גַּם זִכְרָם וּשְׁמוֹתָם אֵין עוֹד אִתָּנוּ; וּבְדוֹר עוֹד יָבוֹא נִשָּׁכַח גַּם נַחְנוּ, וּמִי זֶה יִמָּלֵט? לֹא אֶחָד בָּנוּ! 9 לֹא אֶחָד יִפְדֵּהוּ מִמָּוֶת עשֶׁר, גַּם חָכְמָה וּגְבוּרָה יַחְשׁוֹב לָאָיִן; יִשְׂחַק לַכָּבוֹד גַּם יִלְעַג לַיּשֶׁר לֹא יָחֹן כָּל יֹפִי וּמַחְמַד עָיִן. 10 שָׁם מַחְמַד עֵין הוֹרִים חָטַף מִזְּרוֹעַ, אִם שִׁשָּׁה לָקַח הַשְּׁבִיעִי לֹא יֶרֶף; שָׁוְא צוֹרַחַת אֵם הוּא מָאֵן לִשְׁמוֹעַ, שָׁוְא יִתְמַרְמַר אָב לֹא הִשְׁאִיר הַטֶּרֶף. 11 פֹּה הִשְׁאִיר אָח צוֹעֵק אֶל אָבְדַן רֵעַ, שָׁם אִישׁ וִיפָתוֹ לָרִיק נִלְווּ יַחַד; פֹּה אֶל אֵם עוֹלָלִים חִצּוֹ קוֹלֵעַ, הָהּ! עוֹד טוֹב לֹא יָדְעוּ וַיּבֹא פַחַד. 12 פַּחְדּוֹ אַךְ בָּנוּ וּפַחַד כָּל פֶּרֶץ, כִּי נֵדַע מֵרֹאשׁ יוֹם מָוֶת וָפֶגַע; לֹא בַהֲמוֹת שָׂדַי לֹא רֶמֶשׂ וָשֶׁרֶץ, לֹא יָדְעוּ מָוֶת טֶרֶם יָבֹא רֶגַע. 13 לֹא יָדְעוּ גַּם מַחְסוֹר כִּי כֹל יֵשׁ לָמוֹ, גַּם אָכְלָם גַּם סָבְאָם אֵין בָּם מִגְרָעַת; שִׂמְלַת עוֹר שֵׂעָר מַחְסֶה אֶל כֻּלָּמוֹ, שַׁאֲנַנִּים מִכָּבוֹד חָפְשִׁים מִדָּעַת. 14 וּלְאָדָם אֵין כֹּל רַק דַּעַת מַכְאֶבָת, עָרוֹם גַּם רָעֵב עָנוֹג וַחֲסַר חָיִל; כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ לוֹ נַפְשׁוֹ תֹאֶבֶת, בּוֹ יִיגַע יוֹמָם בּוֹ יֵלֶא גַּם לָיִל. 15 בְּתְלָאוֹת אֵלֶּה גַּם יוֹמוֹ שׁוֹכֵחַ, כִּי כוֹס חֵמָה הֵנָּה לַשְׁכִּיר כָּל גָּבֶר; בּוֹ יִתְהוֹלֵל1 דָּל בּוֹ יִשְׁכּוֹר צוֹלֵחַ, בּוֹ יִסֹּב יִנּוֹעַ עַד יִפּוֹל קָבֶר. 16 שָׁם יִפּוֹל מָוֶת עַל יִרְאֵי שִׁבְטֵהוּ2, אֲשֶׁר אַךְ אֶל זִכרוֹ יֵצֵא לִבָּמוֹ; וּלְאֵלֶּה הָאוֹבְדִים רָנֵּי3 אַיֵּהוּ, לָמָּה זֶּה לֹא סָר לֹא יַט אֹזֶן לָמוֹ? 17 זֶה יַט לוֹ יָדוֹ מֵעֶרֶשׂ מַדְוֵהוּ, זֶה יִשָּׂא לוֹ עֵינָיו מִבּוֹר בֵּית כֶּלֶא; זֶה מֵאַשְׁפַּתּוֹת זֶה תַּחַת נִטְלֵהוּ, יִרְצוּ אַךְ לָסוּף עִם צָרוֹתָם אֵלֶּה. 18 אֶת אֵלֶּה הוּא עוֹזֵב לָמוּג בַּשֶּׁבֶר, כִּי יִרְאוּ אַךְ רָעָה לִבּוֹ בָטוּחַ; אַךְ אֶל אֵלֶּה יָעוּף יֵדֶא עַל אֵבֶר, אֶל רוֹאֵי צֵל שַׁלְוָה וּמְנוּחַת רוּחַ. 19 אַךְ רוּחַ חֶלְדֵּנוּ! קַל כָּאֳנִי שַׁיִט, מִבֶּטֶן הָאֵם לֹא יִרְחַק קִבְרֵנוּ; הֵמָּה קֵן וָפַח וַאֲנַחְנוּ הָעַיִט, וּכְצֵאת אַךְ מִפֹּה פִּתְאֹם שָׁם הִנֵּנוּ. 20 הִנֵּנוּ פֹה אֶרֶץ מִיּוֹם הָיָתָה, וּכְעִשְּׂבוֹת עֲפָרָהּ תַּחֲלִיף אוֹתָנוּ; הִיא עוֹמְדָה הָכֵן, הָהּ! עוֹד לֹא נִשְׁחָתָה רַק נַחְנוּ חוֹלְפִים וּתְשׁוּעָה אֵין לָנוּ. 21 אֵין לָנוּ מִפְלָט גַּם מִלָּבוֹא הֵנָּה, כַּדַּיָּג בַּחַכָּה תֵּבֵל תַּעֲלֵנוּ; עַד אָכְלָה דּוֹר זֶה דּוֹר אַחֵר הֵכִינָה, זֶה אָכוּל זֶה אָחוּז אַיֵּה יִשְׁעֵנוּ? 22 לוּ יֵצְאוּ לַיֵּשַׁע כָּל סוּפוֹת רַעַם, לוּ גַּם דַּלְתוֹת רַעַשׁ4 יִגְּשׁוּ לִפְתּוֹחַ; זוּ אֶרֶץ וּמְרוֹמִים המְּלֵאִים זַעַם, אָז אֵדַע כִּי יהְרוֹס קוֹלם בַּכֹּחַ.1 לו אדע כי יהרוס קולי בכוח, תבל ומלואה גם צבאות-שמיים; אז תתי קול גדול: "הבו מנוח!" ולתוהו אשובה עם כל החיים. 2 כי החיים יודעים יבלעם קבר, אחרי שבעם עמל ומר עצבת; ובעודם עוד יראו, כי חיי גבר רצים כברקים לפני רעם מוות? 3 רעם ומוות –! גם חיי האבל אם לא כים גלים רעות מלאו? ומה הטבות? הלוא צל והבל! מראשית בואם נרא כי יצאו. 4 אך נרא כי יצאו חיל אל בחלד, ולך האדם אך לך שמו ארב; שם יאכל בך רעב זקן וילד! שם רוו מדמך ארץ וחרב. 5 שם ברגז-ארץ נווך חי קוברך, שם יך בך דבר עד ערים שממו; שם ישבוך מים שם אש תקרך. שם רש שם מחלה מספר עצמו. 6 אם תספור ימיך תספור אידיך, כי מאיד אל איד לרגעים נהדפת; כן יום היולדך אף כן כל חלדך, כן תזקן כן תגווע, הה! כן נרדפת. 7 כן גם אל אחיך מפגע היית, על חיל שדי זה נוסף גם רעך; גם מאף-אדם, אדם לא ניקית, קנאתו בך עד – עד ישאל איך? 8 איה איפה המה דורות שכחנו? גם זכרם ושמותם אין עוד איתנו; ובדור עוד יבוא נישכח גם נחנו, ומי זה יימלט? לא אחד בנו! 9 לא אחד יפדיהו ממוות עשר, גם חוכמה וגבורה יחשוב לאין; ישחק לכבוד גם ילעג לישר לא יחון כל יופי ומחמד עין. 10 שם מחמד עין הורים חטף מזרוע, אם שישה לקח השביעי לא ירף; שווא צורחת אם הוא מאן לשמוע, שווא יתמרמר אב לא השאיר הטרף. 11 פה השאיר אח צועק אל אובדן רע, שם איש ויפתו לריק נלוו יחד; פה אל אם עוללים חיצו קולע, הה! עוד טוב לא ידעו ויבא פחד. 12 פחדו אך בנו ופחד כל פרץ, כי נדע מראש יום מוות ופגע; לא בהמות שדי לא רמש ושרץ, לא ידעו מוות טרם יבא רגע. 13 לא ידעו גם מחסור כי כול יש למו, גם אוכלם גם סובאם אין בם מגרעת; שמלת עור שיער מחסה אל כולמו, שאננים מכבוד חפשים מדעת. 14 ולאדם אין כול רק דעת מכאבת, ערום גם רעב ענוג וחסר חיל; כול אשר אין לו לו נפשו תאבת, בו ייגע יומם בו ילא גם ליל. 15 בתלאות אלה גם יומו שוכח, כי כוס חמה הנה לשכיר כל גבר; בו יתהולל1 דל בו ישכו֔ר צולח, בו ייסוב יינוע עד ייפול קבר. 16 שם ייפול מוות על יראי שבטהו2, אשר אך אל זיכרו יצא ליבמו; ולאלה האובדים רני3 אייהו, למה זה לא סר לא יט אוזן למו? 17 זה יט לו ידו מערש מדווהו, זה יישא לו עיניו מבור בית כלא; זה מאשפתות זה תחת נטליהו, ירצו אך לסוף עם צרותם אלה. 18 את אלה הוא עוזב למוג בשבר, כי יראו אך רעה ליבו בטוח; אך אל אלה יעוף ידא על אבר, אל רואי צל שלווה ומנוחת רוח. 19 אך רוח חלדנו! קל כאוני שיט, מבטן האם לא ירחק קברנו; המה קן ופח ואנחנו העיט, וכצאת אך מפה פתאום שם הננו. 20 הננו פה ארץ מיום היתה, וכעשבות עפרה תחליף אותנו; היא עומדה הכן, הה! עוד לא נשחתה רק נחנו חולפים ותשועה אין לנו. 21 אין לנו מפלט גם מלבוא הנה, כדייג בחכה תבל תעלנו; עד אכלה דור זה דור אחר הכינה, זה אכול זה אחוז איה ישעינו? 22 לו יצאו לישע כל סופות רעם, לו גם דלתות רעש4 ייגשו לפתוח; זו ארץ ומרומים המלאים זעם, אז אדע כי יהרוס קולם בכוח.

לפי הכתבה "אברהם דב הכהן לבנזון (במלאת עשרים וחמש למותו)" בעיתון "הנעורים" מיום 20.11.1903, עמ' 41 "לאחדים משיריו חוברו נעימות (מעלאדיען) ויהיו מושרים בבתי ישראל" - מוזכרים "המתאונן" ו"דל מבין".

המילים הובאו כאן במלואן מצמד השירים "המתאונן" ו"המשורר" כפי שהן מובאות בפרויקט בן יהודה. הלחן אבוד.