תְּכֵלֶת שָׁמַיִם, סֶלַע אָדָם, רֶגֶב, אַדְמַת טְרָשִׁים. עֵמֶק שֶׁלָּנוּ, נֶגֶב וָיָם בִּרְכַּת שָׂדוֹת חֲרוּשִׁים. לַיְלָה רוֹגֵעַ, אֹהֶל קָטָן צַעַר קָדוֹשׁ בַּלֵּב. לָךְ מֵעַסְלוּג', מַנָּרָה וְדָן לָךְ שִׁירַת הָאוֹהֵב. אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי, נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת. אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת. אַחֲרֵי אַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת אֵלַיִךְ חָזַרְתִּי. חָזַרְתִּי אֵלַיִךְ, אַתְּ הַיְּחִידָה שֶׁלִּי אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, לָנֶצַח אֵרַשְׂתִּיךְ. חַיִּי, חַיִּי לָעַד, אַרְצֵנוּ. לֵיל כִּנֶּרֶת, שָׁר הֶחָלִיל שׁוֹקֵט עֵמֶק סָבִיב, לֵב מִתְגַּעְגֵּעַ שָׁם, בַּגָּלִיל, וּפוֹרֵחַ אָבִיב. דַּפְנָה חוֹלֶמֶת, לָמָּה זֶה דָּן לָמָּה אוֹתִי יִשְׁכַּח? דַּפְנָה זוֹכֶרֶת, יֵשׁ שִׁיר קָטָן וְשָׁרִים אוֹתוֹ כָּךְ אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת... חוֹל וְשָׁמַיִם, מִדְבַּר שְׁמָמָה, דָּן הַחַיָּל זוֹכֵר, אֵי שָׁם יֵשׁ בַּיִת, יֵשׁ אֲדָמָה וְחָלִיל מְזַמֵּר. אַל תִּשְׁאֲלוּנִי, לָמָּה לְדָן צַר וְעָצוּב כָּל כָּךְ? שָׁם בַּמּוֹלֶדֶת, יֵשׁ שִׁיר קָטָן וְשָׁרִים אוֹתוֹ כָּךְ: אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת...תכלת שמים, סלע אדם, רגב, אדמת טרשים. עמק שלנו, נגב וים ברכת שדות חרושים. לילה רוגע, אוהל קטן צער קדוש בלב. לך מעסלוג', מנרה ודן לך שירת האוהב. ארצנו הקטנטונת, ארצנו הקטנטונת, ארצי שלי, שלי, נפשי אלייך כה נכספת. ארצנו הקטנטונת, ארצנו הקטנטונת, אימי שלי שלי, הרי את בנך את כה אוהבת. אחרי אלפיים שנות גלות אלייך חזרתי. חזרתי אלייך, את היחידה שלי ארצנו הקטנטונת, ארצנו הקטנטונת, לנצח ארשתיך. חיי, חיי לעד, ארצנו. ליל כנרת, שר החליל שקט עמוק סביב, לב מתגעגע שם, בגליל, ופורח אביב. דפנה חולמת, למה זה דן למה אותי ישכח? דפנה זוכרת, יש שיר קטן ושרים אותו כך ארצנו הקטנטונת... חול ושמיים, מדבר שממה, דן החיל זוכר, אי שם יש בית, יש אדמה וחליל מזמר. אל תשאלוני, למה לדן צר ועצוב כל כך? שם במולדת, יש שיר קטן ושרים אותו כך. ארצנו הקטנטונת...