מָשׂוֹשׂ לָךְ, אֶרֶץ חֶמְדָּתֵנוּ, עַמֵּךְ כִּי בָא לְשַׁדְמוֹתַיִךְ! יַחְדָּיו יָרֹנּוּ בְּיוֹם חַגֵּנוּ כָּל הֲרָרַיִךְ וַעֲמָקַיִךְ. בְּגִיל וָשִׁיר חוֹצֵץ יָצָאנוּ, הַמַּעְדֵּרִים עַל הַכְּתֵפָיִם; מַתַּת הֵבֵאנוּ לָךְ כֻּלָּנוּ: שְׁתִילֵי תִּפְאֶרֶת בַּיָּדַיִם. לֹא עוֹד תֵּשַׁמִּי, תֵּעָצֵבִי, שִׂמְחִי, אִמָּא, זַרְעֵךְ הַפְרִיחִי: כְּקֶדֶם לָנוּ, אֶרֶץ צֶבִי, הַרְבִּי צִלֵּךְ, עֲלִי, הַצְלִיחִי! כְּגַן רָוֶה מָלֵא כָּל פֶּרִי, שֶׁיָּד אֱלוֹהַּ נְטָעַתְהוּ – כִּי יוֹם זִיוֵךְ בָּא, הִתְעוֹרֵרִי, יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְבָט הוּא!משוש לך, ארץ חמדתנו, עמך כי בא לשדמותייך! יחדיו ירונו ביום חגנו כל הרריך ועמקיך. בגיל ושיר חוצץ יצאנו, המעדרים על הכתפיים; מתת הבאנו לך כולנו: שתילי תפארת בידיים. לוא עוד תשמי, תעצבי, שמחי, אימא, זרעך הפריחי: כקדם לנו, ארץ צבי, הרבי צילך, עלי, הצליחי! כגן רוה מלא כל פרי, שיד אלוה נטעתהו – כי יום זיוך בא, התעוררי, יום חמישה עשר בשבט הוא!