עוֹד אָבוֹא אֶל סִפֵּך בִּשְׂפָתַיִם כָּבוֹת עוֹד אַצְנִיחַ אֵלַיִךְ יָדַיִם. עוֹד אֹמַר לָךְ אֶת כָּל הַמִּלִּים הַטּוֹבוֹת, שֶׁיֶּשְׁנָן, שֶׁיֶּשְׁנָן עֲדַיִן. כִּי בֵּיתֵךְ הֶעָנִי כֹּה חָשֵׁךְ לְעֵת לַיִל וְעָצוּב בּוֹ וַדַּאי לְאֵין סוֹף. וְחַיַּי שֶׁכָּרְעוּ בְּלִי הַגִּיעַ אֵלַיִךְ, הֻסְגְּרוּ לַחוּצוֹת וְלַתֹּף. אַךְ פִּתְאֹם אַתְּ נוֹגַעַת כְּיָד מַבְהִיקָה. אַתְּ פּוֹלַחַת כְּזֵכֶר נִשְׁכָּח. הַדְמָמָה שֶׁבַּלֵּב, בֵּין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה, הַדְּמָמָה הַזֹּאת הִיא שֶׁלָּךְ.עוד אבוא אל סיפך בשפתיים כבות עוד אצניח אלייך ידיים. עוד אומר לך את כל המילים הטובות, שישנן, שישנן עדיין. כי ביתך העני כה חשך לעת ליל ועצוב בו וודאי לאין סוף. וחיי שכרעו בלי הגיע אלייך, הוסגרו לחוצות ולתוף. אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה. את פולחת כזכר נשכח. הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה, הדממה הזאת היא שלך.