יורם הרועה מספר (הקלטה Y-05793 בארכיון הצליל הלאומי, תזמון 33:55):

לפני שקיבוץ הזורע עלה על הקרקע, ישבו אנשיו בחדרה במקום שהיה בו קודם קיבוץ אחר והשאיר חובות של חשבון מים. סגרו להם את המים או איימו לסגור להם את המים, ואז הם הלכו לראש המושבה ועשו הפגנה של מים, התרחצו, צחצחו שיניים... ואז הביאו משטרה בריטית שאסרה אותם. רצו לשחרר אותם בערבות - הם לא רצו להשתחרר כי הם רצו לאכול על חשבון הממשלה הבריטית. בסופו של דבר בכל זאת שחררו אותם ולזכר אותו מאורע כתב אשר בנארי את "האורטוריה של המים". זה הקטע היחיד שאני זוכר מתוכו. הייתה לו מנגינה שאינני זוכר.

מתוך "זכרונות של חלוץ מארץ אשכנז" מאת אשר בנארי (עמ' 82-81):

בעוד אנחנו יושבים בחדרה ימים מעטים בלבד ורק מתחילים להתמצא במקום והנה - אירעה תקרית. באנו הביתה מהעבודה והתבשרנו כי אין מים במחנה. הלכנו לבדוק מהי סיבת הדבר והתברר לנו שאין לנו עניין עם תקלה טכנית, כי אם פקיד ועד המושבה סגר את מגוף אספקת המים למחנה. 

אהרון וייסשטוק הלך למשרד ועד המושבה להתאונן ונאמר לו כי "הגרמנים" שישבו במחננו לפני בואנו לא שילמו את חשבון המים שלהם ועד שלא נשלם אותו אנחנו, לא תחודש אספקת המים. טען אהרון וייסשטוק שאנחנו אומנם באנו מגרמניה וייתכן שגם החבורה שישבה לפנינו באותו מחנה מוצאה מגרמניה, אבל אנחנו לא מכירים אותם ואין לנו קשר איתם - מה פתאום נידרש אנחנו לשלם את חשבונותיהם? הפקיד שאהרון דיבר איתו עמד על דעתו: אתם מגרמניה והם מגרמניה - אתם חייבים לשלם, זאת הוראת ראש המועצה המקומית, ה' מאירסון.

כך נשארנו בלי מים שלושה ימים, והבאנו מים לשתייה ולבישול בלבד - מהשכנים. בשבת ערכנו הפגנה: כל הקיבוץ לקח את כלי הרחצה שלו ויצא אל ביתו של מאירסון להתרחץ בגינתו. התרחצנו רחצה סמלית ליד הברז בגינת מאירסון, ואהרון וייסשטוק עלה אל ביתו ושאל אותו למה לא יחדש לנו את אספקת המים. התשובה הייתה: "מפני שאינני רוצה!". שאר דברי מאירסון לא הגיעו לידיעתנו כי ידיעותיו של אהרון וייסשטוק בשפה העברית היו עדיין קלושות. שאלו אותו אחרי שחזר משיחתו עם מאירסון מה הוא - אהרון - בעצם אמר לו. אהרון הסביר לנו כי אמר לו:

"אנחנו אין מים, זה באמת סקנדל"

עוד אנחנו שומעים את דיווחו של אהרון, והנה בשער הגינה עומד מיטלמן, קצין המשטרה, ועוד שוטר וחוסמים את היציאה מהגינה. התברר שמאירסון הזעיק אותו בטלפון כדי לחלץ אותו מההפגנה שלנו. מיטלמן רשם את שמותינו ופקד: עכשיו תלכו הביתה ומחר בשעה 5 תופיעו כולכם בתחנת המשטרה.

מצב רוחנו ירד פלאים: היינו חדשים בארץ ולא רצינו להסתבך עם המשטרה. חזרנו למחנה מדוכדכים וכבר ראינו את עצמנו יושבים בבית הסוהר בטול-כרם. בערב התאספנו לשיחת קיבוץ ראשונה כדי לטכס עצה, כיצד לצאת בכבוד מן ההסתבכות. סוכם לפנות למועצת פועלי חדרה כדי שזו תעמוד לימיננו מול המועצה המקומית.

ביום הראשון, אחרי העבודה, באנו לתחנת המשטרה כנדרש. אהרון וייסשטוק - בתור נציגנו - נכנס לבניין והאחרים המתינו בחצר. כעבור חצי שעה חזר אהרון אלינו ובפיו הבשורה: שפריר, ראש מועצת פועלי חדרה, נענה לבקשתנו ותיווך בינינו לבין מאירסון. זה האחרון ניאות לבטל את תלונתו אם נשלם שלוש לירות לטובת עניי המושבה - ואף יבטל את ניתוק המים ממחננו.

אמנם שלוש לירות א"י היו בימים ההם - בהם השתכר פועל בפרדס 20 גרוש ליום - סכום לא מבוטל, אך ראינו בתשלום הכסף למטרה שיועדה לו, מוצא של כבוד. הסכמנו להצעה וחזרנו הביתה - והנה - ברזי המים נפתחו ויכולנו להתרחץ כאוות נפשנו. המעשה ליכד את הקיבוץ יותר מכל הטפה ציונית או סוציאליסטית: ראינו בו מבחן ראשון מול "כוחות הריאקציה" (ראש המועצה האזרחי), אשר עמדנו בו בהצלחה.

ניגשתי אחרי המעשה לחיבור "קנטטה של המים" למקהלה, קריין וסולנים. הספקתי עוד בחדרה לכתוב את המילים ואחדים מן השירים. החיבור הושלם ובוצע אומנם רק עשר שנים מאוחר יותר, בחגיגת חג העשור לקיבוץ הזורע.