הקטן
גופן
הגדל
גופן
ולבה, יואל

הדסה ביריביס ויואל ולבה

מאת: אילה יפתח וַלְבֶּה

פגישה מקרית בתל-אביב ושכרה בצידה

פגישה מקרית הייתה לי עם הדסה ביריביס ז"ל במכללת לוינסקי לפני שנים אחדות בערב שהוקדש לזכרו של משורר הילדים לוין קיפניס. שרנו באותו ערב משיריו, נזכרים בעונג בילדותנו הקדומה. משורר וסופר ילדים זה היה מורי בסמינר לוינסקי, והיה שותף לכתיבת שירי ילדים עם אבי המנוח יואל ולבה. קיפניס הלך לעולמו בגיל מופלג וחי שנים רבות בתל-אביב. גם הדסה ביריביס שגרה ופעלה בתל-אביב הלכה לעולמה שְׂבֵעַת ימים ופעולה. היא הייתה מורה למוזיקה של טובי הפסנתרנים בארץ. גידלה משפחה ולימדה מוזיקה בביתה ובמקומות אחרים בתל-אביב. [האם תל-אביב מאריכה ימיהם של יוצרים החיים בה? קשה להכליל הכללות מעין אלה - אי"ו] והדסה, שגם לה היו תקופות קצרות של הוראת מוזיקה בלוינסקי, באה לאותו ערב, שהנחתה אותו בזמר ובצליל ד"ר ציפי פליישר, והיא בת תשעים וחמש. בשל פגישה זו חודשו קשרינו. הדסה, שמנעוריה המוקדמים חייתה בעיר תל-אביב, הייתה גאה תמיד על כך שהיא נולדה יחד עם לידתה של העיר. [ודברים אלה נכתבים ביום ההולדת המאה של תל-אביב - אי"ו] בימי ההכנות לחגיגת יום ההולדת לעיר מלאו להדסה מאה שנים והיא קמה ופרשה מאיתנו לעולם שכולו טוב. וכמובן שסיפור חייה שזור במעשים טובים שעשתה.

הדסה ביריביס-עורי היתה מוזיקאית שגרה שנים רבות ברחוב יהושע בן נון בתל-אביב. היא גרה בקומה השלישית עד סוף ימיה. כשבוע לאחר אותו אירוע לזכר קיפניס באתי לבקר את הדסה בביתה. בבית מגוריה של הדסה כמה כניסות ובעודי מחפשת את דרכי ובוררת בין כל הכניסות ומטלפנת בסלולרי שלי להדסה לבדוק מהי הכניסה שלה אני שומעת אותה אומרת לי: "חכי אני כבר יורדת אליך." עוד לא הספקתי לכבות את הטלפון והנה הדסה מופיעה בפתח הכניסה לבניין, מחייכת אליי ונושאת עיניים אליי העומדת משתאה לנוכח מהירות תגובתה.

את הדסה ביריביס, אישה קטנת קומה וצנומה זו, שחייכה אליי בעיניים מצומצמות, פגשתי בעבר במקרה כמה פעמים. ותמיד הזדהינו מחדש זו לזו והדסה היתה חוזרת ומזכירה באוזניי פגישות מקריות וגורליות שהיו לה אתי וקודם לכן עם אבי. המוזיקה היתה הגשר בין הפגישות. וכך חזרה וסיפרה לי שהיא זוכרת אותי כילדה בגן הילדים בתל-אביב, וזה היה בשנות השלושים המאוחרות של המאה שעברה. שם הדסה היתה המורה לריתמוזיקה שבאה להרקיד אותנו הילדים והילדות וללמד אותנו שירים עבריים שנולדו בכל מקום בארץ ישראל. הדסה, שהייתה באותה פגישה באמצע שנות התשעים לחייה, טיפסה בזריזות במעלה המדרגות לדירתה, נכנסה לביתה בצעדים נמרצים, בעודי מתנשמת מהטיפוס במעלה המדרגות. היא הכניסה אותי לדירתה המוארת המבריקה בניקיונה והושיבה אותי מיד ליד השולחן המכוסה במפה פרחונית מגוהצת והשקתה אותי בכוס תה והאכילה אותי בעוגה פריכה מעשה ידיה. בחדר אחד עמד פסנתר כנף גדול שתלמידים רבים ניגנו עליו בהנחייתה ועל הקיר תמונתו של ליאונרד ברנשטיין והדסה ביריביס, ובתווך אחד מתלמידיה שלימים הפך לפסנתרן ישראלי מפורסם.

מחברת תווים קטנה הציגה בפניי הדסה ביריביס ובה כתובים בעיפרון עשרות שירי ראשונים שנכתבו החל משנות העשרים. בדף הראשון מצאנו את שירו הראשון של יואל ולבה שפורסם בארץ, "שיר השתיל" ("גם בעיר וגם בכפר"), וזה היה בשנת 1927. הדסה חזרה אז וסיפרה לי על פגישה גורלית שהייתה לה עם אבי. וכל זאת אני כותבת לא רק כדי לדבר על נפלאותיהם של האנשים האלה שבאו כחלוצים מרוסיה-אוקראינה בנעוריהם לארץ ולא רק משום ש"לאחר מות קדושים אמור" אלא לנסות ולקלוט את רוחם של אותם אנשים ועוד רבים אחרים שיחד פרשו מניפה ענקית של אידיאלים, של עזרה הדדית ושל ידידות.

לפני חודשיים ביקרתי שוב את הדסה ששכבה כבר על ערש דווי מתכוננת למותה. אך את עיקרי הדברים חזרה וסיפרה לי. הדסה ביריביס כאמור נולדה לפני מאה שנים ברוסיה למשפחה מוזיקלית שעלתה בשנות העשרים לארץ. רבים ממשפחתה חיים בכפר יהושע שבעמק יזרעאל. אל הכפר הזה חזרה הדסה למנוחת עולמים.

בהיותה בת עשר כבר הייתה פסנתרנית מחוננת שסייעה ברוסיה בפרנסת המשפחה בנגינה בפסנתר בראינוע מלווה את הסרט בקטעי אימפרוביזציה. הייתה עוקבת אחרי תמונות הסרט ומנגנת את מנגינות שירי התקופה. ב-1925 כבר היתה הדסה בתל-אביב, גרה בבית רבקה שרתוק ולומדת בקונסרבטוריון "בית הלויים" שברחוב ברנר בהנהלת מרים לוויט. כסף לא היה לנערה זו שהייתה אז בת 15. רבקה שרתוק אימצה אותה למגורים ברחוב שדרות רוטשילד ומרים לוויט נתנה לה להשתתף בלימודים בחינם.

ב-1925 הגיע לתל-אביב יואל ולבה והוא כבר בן 27 ומאחוריו עָבָר חלוצי בקבוצת "הר כינרת" החל מ-1920 ועד פיזור נקודת ההתיישבות וכן ניסיון התיישבותי להקים משק בחדרה שלא צלח. כבר היה לו עבר מוזיקלי מילדותו ברוסיה גם הוא וכבר החל בהקמת תזמורות מנדולינות בארץ אולם הוא החליט כי עליו ללמוד באופן מסודר. ב-1927 הגיע למרים לוויט ב"בית הלווים" ברחוב ברנר. ממה התפרנס אז בעיר תל-אביב? מעט מהנחיית תזמורת המנדולינות ומעבודות מזדמנות בבניין, כפי שעשו רבים אז שבנו בתל-אביב בתים והקימו רחובות. מרים לוויט הבינה שעומד לפניה אדם שמוזיקה מתנגנת בעורקיו והסכימה לקבלו כתלמיד מן המניין. וכיצד ישלם על לימודיו? וכך מספרת הדסה ביריביס ממש לפני כחודשיים מיום כתיבת שורות אלה: "מרים קראה לי ואמרה: 'את לומדת כאן אצלנו אבל אין לחם חינם. יש לי תלמיד בשבילך. את תלמדי אותו את כל מה שאת לומדת אצלנו כי גם הוא זקוק לתמיכה.'"

וכך נפגשו הדסה ביריביס ויואל ולבה בתל-אביב. היא לימדה אותו את מה שהיא למדה בקונסרבטוריון והוא החל אז במסכת מסודרת של לימודים ויצירה. זה גם מסביר מדוע במחברתה של הדסה רשום בדף הפתיחה שירו הראשון שפורסם בארץ. הדסה רוותה נחת מתלמידהּ זה ואמרה שהמוזיקה שלו יפה וכי הוא היה תלמיד חרוץ. ואני נזכרתי במה שאמר ב"ספר הקבצנים" מי שכונה הסבא של הספרות העברית מנדלי מוכר ספרים: "יהודים לכו והתפרנסו זה מזה."

לצערי לא הכרתי את מרים לוויט מ"בית הלוויים" ברחוב ברנר בתל-אביב. אשמח לגלות את עקבותיה. שני המוזיקאים שצמחו בהשראתה, שנולדו ברוסיה בבית סוחרי עצים עשירים, שהגיעו לארץ ישראל ונאחזו בה גם בימי מצוקה, לימים החזירו לה למרים לוויט על מעשה הנדיבות שלה. וכל הדברים האלה התרחשו בתל-אביב, העיר העברית הראשונה.

(נכתב באפריל 2009)


<< לפרק הקודם לדף הראשי של יואל ולבה