אֲנִי סוֹבַבְתִּי אֶת הַסְּטֵיטְס מִבְּלִי לוּחַ. שָׁם יֵשׁ יָאהוּדִים, יְהוּדִים וְצִיּוֹנִים. אֲבָל כֻּלָּם- נַפְשָׁם עֵרָה, לִבָּם פָּתוּחַ, קוֹלָהּ שֶׁל אִיזְרָאֵל קוֹרֵא וְהֵם עוֹנִים. כִּי מַרְגִּישִׁים הֵם אֶת רוּחָהּ שֶׁל הָהִיסְטוֹרְיָה וּמְרִימִים הֵם טוֹסְט בְּאוּלְמֵי אַסְטוֹרְיָה וּכְשֶׁהַצֵ'ירְמֶן מְרַמֵּז כִּי הוּא מוּכָן- שְׁתֵּי תִּזְמוֹרוֹת פּוֹרְצוֹת בְּזֶמֶר הַפִינְגָ'ן... מְזַמְזְמִים אוֹתוֹ הַצֵ'ירְמֶן וְהַגַּבַּאי, מְזַמְזְמִים אוֹתוֹ הַסְּפּוֹנְסוֹר וְהָרֶבַּי וּלְיַד מִיצִ'יגֶן לְמִיסִיס בֶּטִי הִילַק דּוּמָם לוֹחֶשֶׁת: אוֹה מַי דִּיר, אַי אֵם דַּחִילַק... וְהַנְּאוּמִים זוֹרְמִים, זוֹרְמִים, וְהֵם תּוֹרְמִים, תּוֹרְמִים, תּוֹרְמִים, וְזֶה יָפֶה וְזֶה מוֹכִיחַ שֶׁהַמַּגְבִּית וַדַּאי תַּצְלִיחַ... תְּרוּמוֹתֵיהֶם עוֹלוֹת בְּלִי נֶדֶר, עוֹלָה רוּחָם גַּלִּים גַּלִּים, הַכֹּל עוֹלֶה כִּמְעַט בְּסֵדֶר... רַק הֵם עַצְמָם, רַק הֵם עַצְמָם אֵינָם עוֹלִים. וְזֶה מַרְאֶה, כְּאִלּוּ לְהַכְעִיס, שֶׁקַּל יוֹתֵר, בְּרוּחַ אוֹ בְּכֹחַ, גַּם אֶת הַדּוֹלָר לְהוֹצִיא מִתּוֹךְ הַכִּיס וְלֹא אֶת הַגָּלוּת מִתּוֹךְ הַמּוֹחַ. זוֹ לֹא גָּלוּת! זוֹ הִיא אָמֵרִיקָה! הַבִּיטָה! כָּךְ מַסְבִּירִים הֵם פִילוֹסוֹפְיָה חֲדָשָׁה. כִּי מָה הֶבְדֵּל סוֹף-סוֹף בֵּין בְּרוֹנְכְּס וּבֵין חֲנִיתָה? אוֹתוֹ הַתֹּכֶן וְאוֹתָהּ הָהַרְגָּשָׁה! אִם אַחֲרֵי אִידִישְׁקַיְט לִבְּךָ הוֹלֵךְ פֹּה שֶׁבִי, תִּמְצָא בַּר-מִצְוָה, מִילָה, מָצֶעס מָאנִישֶׁעבִיץ, אֲבָל אִם אָדָם חָפְשִׁי אַתָּה, אוֹה בּוֹי, אַתָּה יָכוֹל שֶׁיַּחַשְׁבוּ אוֹתְךָ לְגוֹי. אִם יִתְקָרֵב אֵלֵינוּ הַמֶּלְצָר הַיֵּנְקִי, אַל נָא תִּקְרָא לִי הֶנִיךְ, אֶלָּא קְרָא לִי הֶנְקִי, וְתִתְפַּטֵּר מִיָּד מִתַּסְבִּיכִים וְסֶפֶק (אולי סֶפָק למען החרוז?) אֶנְד אַי אֶם טֶלִינְג יוּ, מַי דִּיר, סְ'אִיז עַלָּה-כֶּיפָק... וְחַיִּים זוֹרְמִים, זוֹרְמִים... אֲבָל הָעַם הוּא עַם. אִם לֹא כֻּלּוֹ הוּא בֹּשֶׂם הֵן נִשְׁמָתוֹ אֵינֶנָה חֲסוּמָה מִבּוֹא. אוּלַי מֵעַל רָאשֵׁי הַצֵ'ירְמֶנְס וְהַבּוֹסִים יֵשׁ לְהַכּוֹת לֹא עַל כִּיסָיו- גַּם עַל לִבּוֹ! יֵשׁ יְהוּדִים פְּשׁוּטִים- יֵשׁ וֶלְוֶלִים וְיֵשׁ בָּרִים, וְהַאֲמִינוּ: לֹא כֻּלָּם רַק מִילִיאַרְדֶּרִים... וְעוֹד לִגְאֹל אוֹתָם רַק אָנוּ יְכוֹלִים מִפִילוֹסוֹפְיוֹת הַיָּאהוּדִים הַגְּדוֹלִים. הֵם בַּגָּלוּת, הֵם בַּחֲנוּת עִם שֶׁלֶט "כּוֹשֶׁער", הֵם עוֹד שׁוֹפְכִים דְּמָעוֹת עַל סֶרֶט מוֹיְשֶׁה אֹשֶׁר, אֲבָל מִיּוֹם קוֹם הַמְּדִינָה- אֵין זוֹ שְׂפַת יֶתֶר- הֵם מַרְגִּישִׁים עַצְמָם גְּבוֹהִים בְּרֶבַע מֶטֶר... אַךְ הַחַיִּים זוֹרְמִים, זוֹרְמִים, וְהֵם תּוֹרְמִים, תּוֹרְמִים, תּוֹרְמִים, וְזֶה יָפֶה וְזֶה מוֹכִיחַ שֶׁהַמַּגְבִּית וַדַּאי תַּצְלִיחַ. תְּרוּמוֹתֵיהֶם עוֹלוֹת בְּלִי נֶדֶר, עוֹלָה רוּחָם גַּלִּים גַּלִּים, הַכֹּל עוֹלֶה כִּמְעַט בְּסֵדֶר רַק הֵם עַצְמָם, רַק הֵם עַצְמָם אֵינָם עוֹלִים. וְזֶה מַרְאֶה, כְּאִלּוּ לְהַכְעִיס, שֶׁקַּל יוֹתֵר, בְּרוּחַ אוֹ בְּכֹחַ, גַּם אֶת הַדּוֹלָר לְהוֹצִיא מִתּוֹךְ הַכִּיס, אַךְ גַּם אֶת הַגָּלוּת מִתּוֹךְ הַמּוֹחַ.אני סובבתי את הסטיטס מבלי לנוח. שם יש יאהודים, יהודים וציונים. אבל כולם- נפשם ערה, ליבם פתוח, קולה של איזראל קורא והם עונים. כי מרגישים הם את רוחה של ההיסטוריה ומרימים הם טוסט באולמי אסטוריה וכשהצ'ירמן מרמז כי הוא מוכן- שתי תזמורות פורצות בזמר הפינג'אן... מזמזמים אותו הצ'ירמן והגבאי, מזמזמים אותו הספונסור והרבי וליד מיצ'יגן למיסיס בטי הילק דומם לוחשת: אוה מי דיר, אי אם דחילק... והנאומים זורמים, זורמים, והם תורמים, תורמים, תורמים, וזה יפה וזה מוכיח שהמגבית ודאי תצליח... תרומותיהם עולות בלי נדר, עולה רוחם גלים גלים, הכול עולה כמעט בסדר... רק הם עצמם, רק הם עצמם אינם עולים. וזה מראה, כאילו להכעיס, שקל יותר, ברוח או בכוח, גם את הדולר להוציא מתוך הכיס ולא את הגלות מתוך המוח. זו לא גלות! זו היא אמריקה! הביטה! כך מסבירים הם פילוסופיה חדשה. כי מה הבדל סוף-סוף בין ברונכס ובין חניתה? אותו התוכן ואותה ההרגשה! אם אחרי אידישקיט לבך הולך פה שבי, תמצא בר-מצווה, מילה, מצעס מאנישעביץ, אבל אם אדם חופשי אתה, אוה בוי, אתה יכול ישחשבו אותך לגוי. אם יתקרב אלינו המלצר היינקי, אל נא תקרא לי הניך, אלא קרא לי הנקי, ותתפטר מיד מתסביכים וספק אנד אי אם טלינג יו, מי דיר, ס'איז עלה-כיפק... והחיים זורמים, זורמים... אבל העם הוא עם. אם לא כולו הוא בושם הן נשמתו איננה חסומה מבוא. אולי מעל ראשי הצ'ירמנס והבוסים יש להכות לא על כיסיו- גם על ליבו! יש יהודים פשוטים- יש ולולים ויש ברים, והאמינו: לא כולם רק מיליארדרים... ועוד לגאול אותם רק אנו יכולים מפילוסופיות היאהודים הגדולים. הם בגלות, הם בחנות עם שלט "כושער", הם עוד שופכים דמעות על סרט מוישה אושר, אבל מיום קום המדינה- אין זו שפת יתר- הם מרגישים עצמם גבוהים ברבע מטר... אך החיים זורמים, זורמים, והם תורמים, תורמים, תורמים, וזה יפה וזה מוכיח שהמגבית וודאי תצליח. תרומותיהם עולות בלי נדר, עולה רוחם גלים גלים, הכול עולה כמעט בסדר רק הם עצמם, רק הם עצמם אינם עולים. וזה מראה, כאילו להכעיס, עד מה חשוב, ברוח או בכוח, גם את הדולר להוציא מתוך הכיס, אך גם את הגלות מתוך המוח.

מתוך תכנית מס' 18 של תיאטרון "לי לה לו" ושמה "תשבץ". תאריך הבכורה: 2.11.1950.

השיר לקוח מתמונה ג' המתרחשת בסוכנות היהודית.

תאריך ההלחנה לפי כתב היד של וילנסקי: 25.10.1950.

מקור: "מחברות מאיר נוי", עמוד 86 בהד' [סדרת מחברות עם תווים] 1

מקור: "מחברות מאיר נוי", עמוד 86 בהד' [סדרת מחברות עם תווים] 1