הַמְּנַהֵל אָמַר בְּיוֹם בָּהִיר: בִּתִּי, הִנָּךְ כִּמְעַט בּוֹגֶרֶת וְכֵן שְׁגִיאָה גְּדוֹלָה זֹאת מִצִּדִּי שֶׁלְּנַגֵּן אֵינֵךְ לוֹמֶדֶת וּמֵהַיּוֹם וָהָלְאָה, יַלְדָּתִי לָךְ סְטוּדְיוּם חָמוּר סִדַּרְתִּי לְלִמּוּדִים בָּאֳמָנוּת הַזֹּאת מוֹרֶה לִנְגִינָה קִבַּלְתִּי וּבָא הַמַּסְטְרוֹ הַצָּעִיר וּבִזְמַן הַשִּׁעוּרִים אַתָּה... תָה... תָ... תָ... תָ... תָ... תָ... תָ... תָ... תָ... גַּם לְלַטֵּף הִסְפִּיק אוֹתָהּ הַמַּסְטְרוֹ הוּא בָּחוּר יָפֶה הָיָה וְנִשְׁמָתוֹ כֻּלָּהּ תִּפְאֶרֶת עֵינָיו כְּחֻלּוֹת, תְּמִימוֹת, נֶאֱמָנוֹת בָּהֶן הָאַהֲבָה בּוֹעֶרֶת מַחְשְׁבוֹתָיו לִצְלִיל הַמַּנְגִּינָה הִתְרוֹמְמוּ עַד הַשָּׁמַיִם לְאוֹר יָרֵחַ עִם בַּת הַמְּנַהֵל יָשְׁבוּ בַּגַּן שְׁלוּבֵי יָדַיִם הַיַּלְדָּה כֹּה מְאֻשָּׁרָה כִּי הַמַּסְטְרוֹ אוֹהֵב אוֹתָהּ תָ... תָ... תָ... תָ... וּבְיוֹם בָּהִיר בָּרַח אִתָּה בְּחֶדֶר מְרֹהָט קָטָן גָּרוּ הַתַּאֲוָה בַּלֵּיל בּוֹעֶרֶת הַמְּנַהֵל חִפֵּשׂ יָמִים, שָׁבוּעוֹת עַד שֶׁמָּצָא אֶת הַגְּבֶרֶת צָעַק, אִיֵּם וְהִתְרַגֵּז - לַשָּׁוְא כִּי הַתְּשׁוּבָה: לֹא תַּפְחִידֵנִי! לַמַּסְטְרוֹ לְבַסּוֹף הִצִּיעַ הוּא חֲמֵשׁ מֵאוֹת פוּנְט פָלַסְטִינִי הַזֶּה בְּגַאֲוָה עָנָה: בְּאַהֲבָה נָמוּת אִתָּה תָ... תָ... תָ... תָ... וּבְעַד אֶלֶף לָא"י הֶחְזִיר אוֹתָהּ.המנהל אמר ביום בהיר: בתי, הנך כמעט בוגרת וכן שגיאה גדולה זאת מצדי שלנגן אינך לומדת ומהיום והלאה, ילדתי לך סטודיום חמור סדרתי ללמודים באמנות הזאת מורה לנגינה קבלתי ובא המסטרו הצעיר ובזמן השעורים אתה... תה... ת... ת... ת... ת... ת... ת... ת... ת... גם ללטף הספיק אותה המסטרו הוא בחור יפה היה ונשמתו כלה תפארת עיניו כחולות, תמימות, נאמנות בהן האהבה בוערת מחשבותיו לצליל המנגינה התרוממו עד השמים לאור ירח עם בת המנהל ישבו בגן שלובי ידים הילדה כה מאושרה כי המסטרו אוהב אותה ת... ת... ת... ת... וביום בהיר ברח אתה בחדר מרוהט קטן גרו התאוה בליל בוערת המנהל חפש ימים, שבועות עד שמצא את הגברת צעק, איים והתרגז – לשוא כי התשובה: לא תפחידני! למסטרו לבסוף הציע הוא חמש מאות פונט פלסטיני הזה בגאוה ענה: באהבה נמות אתה ת... ת... ת... ת... ובעד אלף לא"י החזיר אותה.