הָלַכְתִּי בַּיַּעַר, הָלוֹך לְאִטִּי, וּמְאוּם לְחַפֵּשׂ, לֹא הָיָה עִם לִבִּי. וָאֵרֶא שָׁם פֶּרַח, פּוֹרֵחַ בַּצֵּל, יָפֶה כְּבַת-עַיִן, כְּשַׁחַר יָהֵל. אָמַרְתִּי קָטְפֵהוּ חָרַד וְשָׁאַל: - "הֲכִי תִּקְטְפֵנִי, לְמַעַן אֶקְמַל?" עַל כָּל שָׁרָשָׁיו אַט חָפוֹר חֲפַרְתִיו, וּלְגַן בִּנְוֵה-חֶמֶד נָשֹוֹא נְשָֹאתִיו. וְשָׁם נְטַעְתִּיהוּ בִּמְקוֹם סְתָרִים. יִשְֹגֶּה וְיִפְרַח עוֹד לְאֹרֶךְ יָמִים.הלכתי ביער הלוך לאיטי ומאום לחפש לא היה עם ליבי וארא שם פרח פורח בצל יפה כבת עין כשחר יהל אמרתי קטפהו חרד ושאל הכי תקטפני למען אקמל על כל שרשיו אט חפור חפרתיו ולגן בנוה חמד נשוא נשאתיו ושם נטעתיהו במקום סתרים ישגה ויפרח עוד לאורך ימים

מקור: "יצחק לוי : קובץ שירים", צל וצליל, כנראה 1954