רָחֵל עָמְדָה עַל הָעַיִן,
הִיא וְכַדָּהּ וְאִיש אַיִן.
הִיא וְכַדָּהּ, הִיא לְבַדָּהּ,
הִיא וְכַדָּהּ, הִיא לְבַדָּהּ.

שָׁלְחָה אֶל הַכַּד אֶת יָדָהּ,
שָׁלְחָה יָדָהּ וְרָעֲדָה.
נָפַל כַּדָּהּ וַיִּשָּׁבֵר,
עֶלֶם עוֹבֵר, עֶלֶם עוֹבֵר.

עָמַד עֶלֶם זָר וְצָחַק,
מִן הַמִּדְבָּר בָּא מִמֶּרְחָק.
גַּם הִיא בִּצְחוֹק רֹאשָׁה מַטָּה:
"מִי זֶה אַתָּה? מִי זֶה אַתָּה?"

אָמַר לָהּ הָעֶלֶם מִי הוּא,
מִי אִמּוֹ וּמִי אֲבִיהו.
עָנְתָה לוֹ רָחֵל הַטּוֹבָה:
"אַתָּה קְרוֹבִי, קְרוֹבִי אַתָּה!"

חָבַק לָהּ הַלָּז וּנְשָׁקָהּ,
הִיא בַּכַּד עֵינָהּ תָּקְעָה:
"הַבֵּט, שָׁבוּר כַּדִּי לָבָן!
הוֹי, מַה יַּגִּיד אָבִי לָבָן?!"