הקטן
גופן
הגדל
גופן
ביאליק, חיים נחמן

ביאליק ויחסו להלכה

ביאליק ויחסו להלכה

על אף שבשירתו מתגלה ביאליק כנביא בעל נפש קרועה ומסוכסכת, הרי ששניים ממפעליו מציגים צד שונה לחלוטין של אישיותו. הן ממפעל הכינוס שלו ושל י. רבניצקי בספר האגדה והן משירי הילדים שלו מצטייר ביאליק כמי שאינו מפקפק באפשרות יצירת תרבות עברית מתוך המשכיות עם המסורת היהודית. מבין סופרי תקופתו נודע ביאליק כמי שקרא לשוב לאוצר האגדה ואף לכונן מחדש עולם של הלכה מחייבת. וכך כותב הוא בהקדמה לפירושו למשנה: "היהדות בדורנו, זו שאינה מתגוררת בבתי כנסיות, מתפרנסת בעיקר מן האגדה. צורתה המעשית הולכת ופוחתת, וגם נפחסת. הרי ידוע: כלי המעשה ששוהים בטלים ובלא שימוש, נפסלים לשימוש. הרצון הקיבוצי, ועמו כישרון המעשה, הולך ותש, עוד מעט והייתה לנו יהדות שכולה רשות, יהדות התלויה בהשראת מצב רוח, באמירה בעלמא". ביאליק שלל את אותה "יהדות שכולה רשות" כלשונו, יהדות שאין בה שום יסוד מחייב. זאת ועוד, לדעת ביאליק חז"ל ניסחו בצורה הלכתית מחייבת רעיונות אוניברסליים שהטרידו את האנושות כולה.
בהרצאתו "חקר מדעי של התלמוד" ("דברים שבעל פה", חלק ב', עמ' ל"ח) אמר ביאליק בין השאר את הדברים הבאים: "אנחנו צריכים להבין פעם, שההלכות אשר בידינו הן באמת ביטויים ונוסחאות לרעיונות אנושיים תרבותיים". מתוך תפישתו את ההלכה כמשקפת רעיונות הרלוונטיים לכל בני האדם הגיע ביאליק למסקנה כי גם הציונות צריכה לנסח את תורתה במונחים הלכתיים מחייבים. בהרצאתו בפני חברי הציונים הכלליים, שאליהם היה מקורב פוליטית, לא הסתיר ביאליק את קנאתו בשמאל הסוציאליסטי היודע לנסח את דרכו בהלכות מעשיות ומחנך על פיהן: "תיקחו את החינוך, רבותיי. אני אומר, שגם החינוך של הציונים הכלליים הוא ריק, בלי שום תוכן, ממש כמו הציונות עצמה בשעה זו... מפני שהוא כללי וסתמי. אין לו הלכה, אין לו יסודות ורעיונות יסודיים שעליהם מתחנכים. אין סמלים לחינוך זה. הוא אינו מוסד, מפני שמוסד הוא קונקרטי, מלא כלים, מלא סמלים. אם תרצו לומר, הוא אגדה בלי הלכה. השמאליים יודעים בשביל מה הם מחנכים את ילדיהם, יש להם "שולחן ערוך", יש להם מעשים, יש להם חובות חיי יום יום, מן הבוקר עד הערב. צאו וראו איך מתחנכים ילדי העובדים, איך הם חיים ואיך הם עובדים. אני עובר יום יום על-יד בית חינוך כזה ומביט בקנאה: עומדים ילדים בני שתים-עשרה ושלוש-עשרה ומכבסים לבנים? זוהי מצווה, מצוות העבודה, כמו שאצלנו הייתה הנחת תפילין, אולי יותר מזה. הם יודעים בשביל מה הם מחנכים, הם יודעים כיצד להכין את הילדים".

ביאליק והשבת

חשיבות מיוחדת ראה ביאליק בשמירת השבת ביישוב העברי המתחדש בארץ ישראל. וכך כותב הוא בתשובה למכתב מחבר קבוצת גבע:

תל אביב, ט"ו אייר תרצ"ב, 11.5.33
לכבוד מר מ' קושניר
קיבוץ גבע

…ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה.
כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת, ולא התרבות של תפוחי הזהב או תפוחי אדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?
...אני בפעם הזאת לא על שמירת המצוות בכלל דיברתי, אלא ייחדתי את הדיבור על שמירת השבת, שהיא שקולה בעיני לא רק כשמירת כל התרי"ג מצוות הישראליות, כדברי חכמינו, אלא כשמירת רוח האדם כולה. "מי ששומר את השבת, אפילו עובד עבודה זרה בדור אנוש, מוחלין לו את כל עוונותיו". בלי שבת אין ישראל, אין ארץ ישראל ואין תרבות ישראל. השבת היא היא התרבות.

נאמן לתפיסתו את מערכת ההלכה כביטוי לערכי מוסר ותרבות אוניברסליים אף בשבת ראה ביאליק ביטוי לנשגבות רוח האדם וליכולתו להתעלות רוחנית. נראה שלדידו השבת היא סמל ומטאפורה ליצירה התרבותית האנושית בכלל כביטוי לשאיפה האנושית לנשגב ולמרומם. ביאליק לא רק נאה דרש אלא אף קיים בהגותו את התכנסויות עונג שבת המפורסמות בתל-אביב. ההתכנסות הראשונה הייתה בשנת תרפ"זׁ(1926) בבית הספר למוזיקה שולמית, אך בשל ריבוי המשתתפים עברה הפעילות לגימנסיה הרצליה ולאחר מכן לבניין "אוהל שֵׁם" שנחנך בשנת תרפ"ט (1929). בניין זה היה למשכן הקבוע של "עונג שבת" שבו השתתפו מאות משתתפים. הפגישות כללו הרצאות של מיטב המומחים והמרצים, חילונים ודתיים, ובהם גם רבנים, במגוון נושאים הקשורים ליהדות ולארץ ישראל: תנ"ך ופרשנות המקרא, אגדה וספרות, ארכיאולוגיה והיסטוריה, קבלה וחסידות, משפט עברי וגיאוגרפיה. גם ביאליק עצמו נהג להרצות מדי פעם בפעם בנושאים הקרובים ללבו: שירת ימי הביניים, חינוך וסוגיות שעמדו על סדר יומו של היישוב העברי. ביאליק שהיה חובב נלהב של מוסיקה וחזנות בפרט הוסיף שירי שבת, פיוטים מימי הביניים וכן שירים מודרניים פופולאריים מאותם ימים להתכנסויות. כך היה עונג שבת לכינוס שמיזג ישן וחדש ושיתף את הציבור ביצירה היהודית המתמשכת והמתרקמת.
תפיסת עולמו של ביאליק גרסה שחינוך עברי לא יישא פרי ללא יסוד ההמשכיות עם מסורת ישראל לא רק בתחום האגדה אלא אף בתחום ההלכה ושעל החינוך להיות מבוסס על סמלים וטקסים ולא רק ערכים ורעיונות מופשטים. שני יסודות אלה מוצאים ביטויים בשירו "שבת המלכה" הידוע אף בשם "החמה מראש האילנות נסתלקה". ראה כאן.

נכתב ע"י חנן זוסמן לזכרה של ידידות חמה בין המשורר הלאומי ומשפחתי.


לדף הראשי של חיים נחמן ביאליק