עַל הַיָּצִיעַ לִי אֵצֵא הַיּוֹם, עַל פְּנֵי הָעִיר אַשְׁקִיפָה; צִפּוֹר-דְּרוֹר עַל פָּנַי פָּרְחָה-עָבְרָה, מַבָּט אֵלַי הֵעִיפָה. מַה מְאֹד יָפְתָה צִפּוֹר הַדְּרוֹר, וּמַה הִיא לִי הֵבִיאָה?- מִכְתָּב קָטָן אֵלַי זוֹרֶקֶת, מִיָּד אֵלַי הִגִּיעַ. אֶת הַשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה קָרָאתִי- "הוּא" מְסֻכָּן עוֹדֶנוּ; אֶת הַשְּׁנִיָּה קָרָאתִי, אוֹיָה לִי- אֲהוּבִי אֵינֶנּוּ. אֶת רֵעוֹתַי כֻּלָּן אִסְפוּ-נָא, כֻּלָּן, כֻּלָּן יֶאֱתָיּו; אֲשֶׁר בְּכָל צָרוֹתַי לָהֶן צַר, מַר עָלַי יִבְכָּיוּ!על היציע לי אצא היום, על פני העיר אשקיפה; ציפור-דרור על פני פרחה-עברה, מבט אלי העיפה. מה מאוד יפתה ציפור הדרור, ומה היא לי הביאה?- מכתב קטן אלי זורקת, מיד אלי הגיע. את השורה הראשונה קראתי- "הוא" מסוכן עודנו; את השנייה קראתי, אויה לי- אהובי איננו. את רעותי כולן איספו-נא, כולן, כולן יאתיו; אשר בכל צרותי להן צר, מר עלי יבכיו!