עוֹדִי יֶלֶד, לִמְּדוּנִי אֶת הָעֵדֶר לִרְעוֹת, וְלִשְׁמֹר אֶת צֹאנִי זֶה בַּיָּמִים, בַּלֵּילוֹת. עֶדְרִי, עֶדְרִי, שֵׂיוֹת לְבָנוֹת! עֶדְרִי, עֶדְרִי, שֵׂיוֹת חֲמוּדוֹת! וְהָיוּ אַךְ שָׁלוֹשׁ לִי, וְכֻלָּן נִטְרְפוּ; בְּדַל-עוֹר וְזָנָב קָט לְמִצְנֶפֶת נוֹתְרוּ. עֶדְרִי, עֶדְרִי... זֶה הָיָה זְאֵב-עֶרֶב, רַעַבְתָּן וְזוֹלֵל; הוּא הוֹתִיר לִי גַם עֶצֶם בָּהּ שִׁירִי לְחַלֵּל. עֶדְרִי, עֶדְרִי... וּלְקוֹל חֲלִילִי זֶה רָקְדוּ שָׁם יַחְדָּיו, הַזָּקֵן וְהַנַּעַר, הַנָּשִׁים וְהַטַּף. עֶדְרִי, עֶדְרִי...עודי ילד לימדוני את העדר לרעות ולשמור את צאני זה בימים בלילות עדרי עדרי שיות לבנות עדרי עדרי שיות חמודות והיו אך שלוש לי וכולן נטרפו בדל עור וזנב קט למצנפת נותרו עדרי עדרי זה היה זאב ערב רעבתן וזולל הוא הותיר לי גם עצם בה שירי לחלל עדרי עדרי ולקול חלילי זה רקדו שם יחדיו הזקן והנער הנשים והטף עדרי עדרי