בָּאנוּ הֵנָּה בְּנֵי-בְּלִי-בַּיִת בַּמְּרוֹמִים עוֹרְבִים וְעַיִט שִׁיר נָשִׁיר עַל עַצְמֵנוּ, אַחִים. כְּמוֹ שֶׁאָנוּ - בְּלִי תִּפְאֶרֶת, בְּלִי דְּגָלִים, מַדִּים וָסֶרֶט, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ קְהַל פִּרְחָחִים. נְעָרִים הָיִינוּ, אֶחָא וְאָחוֹת לָנוּ, שְׁמָהּ בְּרָכָה, בְּפַרְבָר תֵּל אֲבִיבִי שָׁקֵט. רָעֲמוּ צְרוֹרוֹת בְּרֶן-גַאנִים, בְּגוּפָהּ הַחַם נָגַעְנוּ וְדָמֵנוּ נִשְׂרַף וְיוֹקֵד. כְּשֶׁתָּבוֹא קְרִיצַת הָעַיִן נִסְתַּעֵר, נוֹשְׂאֵי כְּלֵי זַיִן וְעָשָׁן נְרַחְרֵחַ בָּאַף. וְקָשִׁים, מִתּוֹךְ הַלַּיִל, נַחֲלֹם בִּמְלֹא הַחַיִל לְנַפֵּץ אֶת הַשַּׁעַר הַמּוּגָף. באנו הנה בני-בלי-בית במרומים עורבים ועיט שיר נשיר על עצמנו, אחים. כמו שאנו - בלי תפארת, בלי דגלים, מדים וסרט, כמו שאנו קהל - פרחחים. נערים היינו, אחא ואחות לנו, שמה ברכה, בפרבר תל אביבי שקט. רעמו צרורות ברן-גאנים, בגופה החם נגענו ודמנו נשרף ויוקד. כשתבוא קריצת העין נסתער, נושאי כלי זין ועשן נרחרח באף. וקשים, מתוך הליל, נחלום במלוא החיל לנפץ את השער המוגף.