בַּפִּנָּה מוּנָח הַתֹּף.
כָּכָה טוֹב, כָּכָה טוֹב!
הוּא שׁוֹתֵק בְּרֹב כָּבוֹד
וְחוֹשֵׁב לוֹ מַחְשָׁבוֹת.
הוּא עָיֵף מֵרֹב עָמָל.
עַל עוֹרוֹ כָּל כָּךְ חֲבָל!
בְּגַבּוֹ נִשְׁעַן לַקִּיר:
כָּאן נָעִים וְכָאן קָרִיר.
אַךְ מַקֵּל קָטָן שׁוֹבָב
בָּא קָפַץ פִּתְאֹם עָלָיו.
בּוּם! – קָרָא הַתֹּף בְּקוֹל –
בּוּם! – מַתְחִיל שׁוּב הַמָּחוֹל.
בפינה מונח התוף.
ככה טוב, ככה טוב!
הוא שותק מרוב כבוד
וחושב לו מחשבות.
הוא עייף מרוב עמל.
על עורו כל כך חבל!
בגבו נשען לקיר:
כאן נעים וכאן קריר.
אך מקל קטן שובב
בא קפץ פתאום עליו.
בום! – קרא התוף בקול –
בום! – מתחיל שוב המחול.