מילים (3 גרסאות)
צְחוֹק שָׂטָן מֵרִיעַ –
אֲנַחְנוּ בְּנֵי-אַלְמָוֶת,
רוּחֵנוּ לֹא יַכְנִיעַ.
לֹא, לֹא כִּי רוּחֵנוּ
הֵן נֶחְצָב מִצּוֹר,
וְתָמִיד יִצְמָא לִבֵּנוּ
לְחֹפֶשׁ וְשִׁחְרוּר.
דּוּשָׁה בְּשַׂר גּוּפֵנוּ,
הַתַּלְיָן עַז-מֵצַח,
אַךְ בְּתוֹךְ לִבֵּנוּ
לְךָ נָבוּז עַד נֵצַח.
כֵּן, כֵּן כִּי נָבוּז
לְכָל שׂוֹנֵא וָצָר,
כִּי בְּתוֹךְ הַדָּם גָּנוּז
הַצַּו שֶׁל "אֵין דָּבָר".
אִם סְגַרְתָּנוּ שֶׁבִי,
שַׂמְתָּ נְחֻשְׁתַּיִם,
הֵן רוּחֵנוּ צֶבִי,
הוֹמָה לִירוּשָׁלַיִם.
חַי, חַי וְכַבִּיר
עוֹד רוּחַ בֶּן-כּוֹכָב,
מִצִּיּוֹן וְעַד סִיבִּיר
עוֹבֵר הוּא בַּלֵּבָב...
זינגען איז דער עיקר!
גליִען פֿײַערצונגען,
שפּריצן פֿײַערשטיקער.
רעפֿריין:
העי-העי, װוֹיל דעם שמידער,
װוֹיל איז אים און גוט!
זײַנע שטאָל- און אײַזן-גלידער
צינדן אָן דאָס בּלוט! X 2
מענטשן, נעבּעך, בּלינדע,
אין דער פֿינצטער טאַפּן –
מוז מען זיי אַצינדער
פּאָדקעװעס צוקלאַפּן...
רעפֿריין:
העי-העי, װוֹיל דעם שמידער...
נויט און צָרות בּליען,
טויט און צרות וואַקסן,
דאַרף מען איבּרשמידן
שטאָל אויף נײַע אַקסן.
שִׁיר פִּיהֵם עִקָּר הוּא!
מְלוֹא גִּצִּים, בְּנֵי-רֶשֶׁף
בַּכִּבְשָׁן יִזְהֲרוּ.
הֵי-הֵי, הַנַּפָּח שָׁר,
טוֹב לֵילוֹ, יוֹמוֹ!
אֵיבָרָיו - פִּלְדַת בָּשָׂר -
יַצִּיתוּ אֶת דָּמוֹ!
אֲנָשִׁים סוּמִים הֵם
עִוְּרִים וְחַסְרֵי בִּינָה,
שֶׁמָּא פַּרסוֹת פֶּלֶד
עַל עִקְבֵיהֶם נַתְקִינָה?
הֵי-הֵי, הַנַּפָּח שָׁר...
צוּקוֹת, רָעָב יִפְרָחוּ,
תִּקְוַת עִבְרִים אָבָדָה,
נַפָּח עִבְרִי יִפַּח הוּא
יִצֹק סְרָנִים שֶׁל פְּלָדָה.
הקלטות (2)
על השיר
דברי המשורר (מתוך מאמר ב"מעוז", בטאון בית"ר בארץ ישראל, 8.2.1971):
[...] היינו מזדמנים לעתים – 'הציונים' – באחת מפינות הצריף ומשיחים, מעלים זיכרונות או מביעים דעות וכיסופים לעתיד. בעיקר היינו שרים, בלחש, שירים, שירי –ציון. ואין דבר המרגש ומביא לדמעות כמו שיר, המושר במחתרת [...] בימים ההם התחילו צצות במוחי מילים חדשות של שיר, שעוד לא היה קיים. כנראה, שמשהו היה חסר לי בשירים הישנים, משהו לא סיפק את רוחי. והמילים החדשות צצות ומנקרות במוחי [...] לא היה לי עט או עיפרון ואף פיסת נייר הייתה דבר יקר המציאות. וגם לא היה צורך בזה: דברים כאלה מוטב שלא יירשמו על גבי נייר, כי עלולים להיות בנפש הכותב.
ובכן, צצו המילים ועלו בראשי, כשאני מלטש אותן, מחבר לחרוזים, עד שהפכו לשיר. הייתה מנגינה משיר אידי שחיבבתי והיא נראתה לי מתאימה למילים של שירי החדש וכך "פיזמתי" לי את המילים במסגרת המנגינה הזאת. (זהו השיר "יידן שמידן" לפי המנגינה של דוד בייגעלמאן). שיננתי לעצמי בלחש את השיר בכמה לילות על משכבי, עד שזכרתיו והיה שגור בפי כהלכה. אחר כך "גיליתי" את דבר השיר לכמה מחבריי והיינו שרים אותו בלחש, כשהיינו מזדמנים יחדיו, והוא הפך בשבילנו מעין המנון [...]"
(תודה לגרשון סתיו, חוקר שירי בית"ר והמחתרות)
כל מידע נוסף על אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת contact@zemereshet.co.il.
קישורים ומשאבים (2)
במאמרו "בטייגת סיביר הקפואה נכתב פיוט מרגש שכולו געגוע לציון" דן גרשון סתיו, חוקר שירי בית"ר והמחתרות, בשירים הבאים:
המאמר פורסם בעיתון "האומה" בעריכת יוסי אחימאיר, גליון 227.
