הקטן
גופן
הקטן גופן הגדל
גופן
הגדל גופן
חיפוש פנימי באתר
מ"אנו אוהבים אותך מולדת" ועד "עורי עור" – תמורות ביחס למולדת בשירי ארץ-ישראל

 פרסומים » היבטים מחקריים » מ"אנו אוהבים אותך מולדת" ועד "עורי עור" – תמורות ביחס למולדת בשירי ארץ-ישראל

מאת ד"ר טלילה אלירם
ביוני 2000 החל להתנגן מעל גלי האתר שירו של אביב גפן "עורי עור" שבו הוא פונה למולדת ואומר לה
 
עורי עור!  עורי עור! עורי עור! עורי עור!
מולדת אהובה,      מולדת אהובה
כי אנחנו עיפים מאד,        פעם בחיים אנו חיים
זקוקים למנוחה.      תתני קצת אהבה.
 
ובהמשך נאמר בשיר: "תני לי ת'כח לאהוב אותך".
 
שמעתי אותו ובראשי  התנגן שיר אחר,  ששמעתיו לראשונה ביומי הראשון בכתה א' כשילדי כתה ב' "הבוגרים" ובראשם מורתם צעדו מחצר ביה"ס לכוון כתתם בתחילת יום הלימודים  כשהם שרים בהתלהבות  את שירם של אלתרמן וסמבורסקי:
בהרים כבר השמש מלהטת
ובעמק עוד נוצץ הטל,
אנו אוהבים אותך מולדת
בשמחה, בשיר ובעמל
 
כבר ממבט חטוף נראה הבדל בולט בין השירים. שירם של אלתרמן  וסמבורסקי "שיר למולדת" מלא שמחה, מרץ, אהבה המוענקת למולדת, לעומת שירו של גפן המבטא עיפות ורפיון, וצורך לקבל אהבה מהמולדת במקום הכוח להעניק לה אהבה.
 
יבוא מי שיאמר ש"עורי עור" הוא שיר בודד של יוצר נזעם. אך הוא מבטא משהו שהוא מעבר לזעקתו הפרטית של יוצרו שכן עובדה היא שזכה בתואר "שיר השנה" ובפרס תמליל השנה בחלוקת פרסי האקדמיה הישראלית למוסיקה "תמוז" בתאריך 6/12/00 .  הוא כונה באותו טכס על-ידי המנחה גידי גוב "שיר מולדת חדש".  
 
שירו של אלתרמן נכתב בשנת 1934, שירו של אביב גפן נכתב בשנת 2000. פער זמן של 66 שנים מפריד בין מועד חיבורם של שני השירים, תקופת זמן שהיא ללא ספק קצרה יחסית בהסטוריה של עם.  שני שירים אלה הם שירי ארץ-ישראל, אשר מבטאים את  הרגשות והלכי הרוח של העם ששר אותם, ומה רב השינוי שחל ברגשות אלה במהלך תקופה קצרה יחסית זו. נעקוב להלן אחרי התהליך ההדרגתי של השינוי ביחס למולדת בזמר העברי כשאנו מנסים להבינו על רקע שינויים אחרים שחלו במדינה מתקופת העליות הראשונות ועד לתקופה הנוכחית.
 
תקופת שישים השנים הראשונות של המאה העשרים, שבהן התרחשו העליות, מלחמת הקוממיות והשנים הראשונות של מדינת ישראל העצמאית  היו השנים בהן פרח החזון הציוני. על שנים אלו אומר בראון (בתוך גינוסר ובראל, 1996): "בשנים הראשונות אפשר היה להצדיק את הצמדת התואר 'ציוני' כמעט לכל מעשה שנעשה" (שם, עמ' 483). רבים מהעולים לארץ, במיוחד בעליות הראשונות, היו בוגרי תנועות נוער,  ספוגים בערכי הציונות מלאי להט ורצון לעשיה,  לרבים מהם היתה תחושה של יצירה "בראשיתית" כפי שכותב מתתיהו שלם בשירו "שמחו נא": "מאין יצרנו יש". 
 
שירם של אלתרמן וסמבורסקי שצוטט לעיל, אשר מבטא את כל התחושות הללו אינו יחיד בתקופה זו; היא מצטיינת בשירים רבים המבטאים את נחישות הרוח ושמחת היצירה של החלוצים ואזרחי הארץ במיוחד הצעירים ילידי הארץ.  הם היו ערים לקשיים אך יחד עם זאת היו חדורי בטחון כי יתגברו על כל הקשיים וכי יש להם הכח להתגבר עליהם.  השירים שחוברו שופעים אופטימיות ומבטאים אהבה רבה למולדת ורצון עז לנתינה ולהקרבה ללא פשרות. כך למשל כותב אורלנד ("אנחנו שרים לך", יעקב אורלנד ודוד זהבי, 1935)
אנחנו רוצים לאהוב אותך אמא
ובך ואתך פה לחיות
בשירם של משה ביק ואברהם לוינסון "אנחנו" מצאנו
נבנה ארצנו בכח רצוננו....
נוסיפה כח עוז נגביר.....
 
שירים אלה של תקופת המדינה שבדרך וגם שירי שנות החמישים משקפים מוראל גבוה בחברה הישראלית.  המוראל הגבוה, תחושת הכוח ונחישות הרוח מוצאים ביטוים גם באופיה של המוסיקה. כך לדוגמה השירים שצוטטו כאן הם בעלי מקצב של מרש או מקצב ריקודי – הורה, שוב בניגוד גמור  לשירו העצוב  האיטי, הזועק של גפן.
 
רוטנשטרייך (1977) סבור שקיומה של המדינה שבדרך נשען במידה רבה על תחושה עזה של המטרה. לתחושת המטרה נתלוותה תחושה של סולידריות המאפשרת להשיג את המטרה . 
  
כמו-כן הוא סבור שמוראל, הן של יחיד והן של חברה מעוגן במערכת ערכים, כיוון שערכים הם עקרונות  המנחים עשייה ומודעות עצמית וכן הם מובילים לבחירת המטרות אליהן תכוון העשייה.
  
האופטימיות והבטחון ששררו באותם ימים של המדינה בדרך וימי ראשית המדינה נבעו מאוריינטציה אידיאולוגית ברורה, מערכים ברורים (שבחלקם הגדול היו קשורים בעקרונות הסוציאליזם ובערכי תנועת העבודה). האנשים הלכו לפיהם של ערכים אלה כשהם משוכנעים שהם הולכים לבנות את החברה הישראלית החדשה והם מעצבים את דמותו של הישראלי החדש – "העברי" החדש. 
 
תמצית האידיאולוגיה של העבריות עוצבה בדמותו של מה שכונה "הצבר" שביטויו הציורי היה בדמותו של "ישראליק" של דוש. הצבר היה מיוחד בלשון, בהופעה חיצונית, בהרגלי לבוש, ובתכונות כגון גאווה, כח, שרשיות, נחישות, העזה, אומץ, רומנטיקה של הקרבת חיים למען המולדת, ואהבת המולדת (Katriel, 1986, אלמוג, 1984, בן-אליעזר 1995, רגב 2001), אותה מולדת שעוזי חיטמן מכנה שנים לאחר מכן "ארץ הצבר". 
 
התרבות המוסיקלית שנוצרה באותן שנים כחלק מהעשיה התרבותית גם היא מבטאת את האידיאולוגיה של העבריות. רבים מהשירים שנוצרו בשנות החמישים, השנים הראשונות להתגשמות החזון הציוני, היו אף הם ברוח העבריות, הקרבה לאדמה והרצון להדמות לעברי הקדמון: שירי שבולים, רועים יוגבים וכורמים, נופים. אותם שירים שנקראו אחר-כך בלגלוג מה "שירי הו הו". 
 
במהלך שנות הששים החל שינוי מבחינה אידיאולוגית ומבחינה תרבותית. האידיאולוגיה של העבריות והערכים החברתיים של סוציאליזם, שיתופיות סולידאריות ו"צבריות" החלו לפנות מקומם באיטיות אך בעקביות לערכים הקפיטליסטיים של תחרותיות, השגיות, אינדיבידואליזם ונהנתנות. בשנת 1977 היה מהפך פוליטי שעיגן שנויים אלה גם על המפה הפוליטית. ארץ-ישראל שינתה את פניה מבחינה ערכית , חברתית ופוליטית.
 
לשינויים הללו היה ביטוי גם בתרבות המוסיקלית הישראלית. החלה בקורת על  תכניה  של התרבות הלאומית הרשמית. החלו ללעוג לשירי ה"הו הו", לשירי הרועים והשיבולים, ראו בהם שירים נאיביים, "שירי סוכנות" שאינם תואמים למציאות שהולכת ומתרחשת בארץ.  שירי ארץ-ישראל, שירי "הצבר" איבדו את ההגמוניה שלהם בכלי התקשורת, ונדחקו ממקומם עם כניסתה של התרבות המוסיקלית  של הפופ והרוק.  שירי ארץ-ישראל גם השתנו והושפעו מהמוסיקה העולמית. כפי שאומר אהוד מנור (בראיון לקלנר, 1996):
"השיר האישי תפס מקום בעולם כולו. התופעה הבולטת  ביותר בזמר היא שחדלנו לשיר בגוף ראשון רבים. לא עוד "אנחנו שרים לך מולדת ואמא" אלא "נתתי לה חיי, ירדת על ברכי".  היחס השתנה כי החלו לבקוע סדקים בתוך החברה הישראלית".
 
אולם "הצבר" שנעלם בחיי יומיום לא נעלם מבחינה רגשית. אנו מוצאים את האהבה למולדת מבוטאת בנוסטלגיה ובגעגועים למה שהיה פעם. הנוסטלגיה מתבטאת בפריחה של ארועי השירה בציבור שהחלה באותה תקופה של אמצע שנות השבעים וברפרטואר שלהם. על הסיבה לפריחתם אומרת המוסיקולוגית מיכל זמורה-כהן:
"כנראה יש לנו בתוכנו נוסטלגיה לחזון שהיה בתקופת הקמת המדינה. אנו איבדנו את החזון, וכשאנו חוזרים לשירה זו, יש נוסטלגיה לתקופת האידיאלים, יש געגוע לחוש את ה'ביחד', לחוש 'אנחנו', 'אנחנו אוהבים אותך', 'אנחנו בונים לך'. כל המודה של  שרה'לה שרון זה שירה בשביל הנוסטלגיה ".
 
השירה בציבור הפכה להיות "תחליף המדורה" לצבר המתבגר, והיא מספקת לו אפשרות  לשוב ולדבוק באידיאלים ובחזון שכבר אינם קיימים במציאות ולהרגיש לזמן מה את ה"ביחד", את הסולידריות, שאינה קיימת בחיי היומיום.
 
בתקופה שבין אמצע שנות השישים לסוף שנות השמונים מתבטאת הנוסטלגיה לא רק עצם קיומם של ארועי השירה בציבור אלא גם בתכנם של השירים שחוברו בתקופה זו.  שייקה פייקוב כתב אז מספר שירי אהבה לארץ ישראל בנוסח הישן כגון השיר "ארץ ישראל יפה" או  השיר "ארץ" (1976)בו הוא כותב בין השאר:
ארץ שנאהב
היא לנו אם ואב....
....ארץ בה נחיה
יהיה מה שיהיה
אך הוא הרגיש בודד במערכה הזו של שירים תמימים ופשוטים של אהבה לארץ, הוא הרגיש כי שירים אלה נעלמים יחד עם השינוי שקורה בארץ.  לדבריו:
"בעבר נבנתה תרבות ונבנה רפרטואר של תרבות אבל עכשיו עברנו לשטחיות. החיקויים של המוסיקה האמריקאית והאירופית השתלטו על התשתית של התרבות ופגעו ביסודות".
כלומר, לדעתו של פייקוב, המולדת נעלמה גם מבחינה מוסיקלית.  ובשירו " שירי לי" (1974) הוא מבטא את הגעגועים לשירים אלה:
שלום לך ארץ למה חדלו
ארץ נחמדת שירייך לפרוח
למה נרדם למה נדם
התור בגנך? קולך?
 
השירים שחוברו בתקופה זו של אמצע שנות השישים עד סוף שנות השמונים מבטאים את הגעגועים לארץ-ישראל של פעם, הארץ של החזון, האידיאלים, ההקרבה והנתינה. וכך כותבת נעמי שמר בשירה "בהאחזות הנח"ל בסיני":
פתאום פגשתי בפינה
את א"י הישנה, האבודה הנשכחת
והיא כמו הושיטה את ידה
כדי לתת ולא כדי לקחת.
 
ואילו יונתן גפן, בשירו "יכול להיות שזה נגמר" כותב:
אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר
אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר
יכול להיות שזה נגמר
 
יורם טהר-לב בשירו "אהבת-ציון" (1980)  (נשים לב לשם)  שואל, בפאראפרזה על משפט משירו של טשרניחובסקי "אומרים ישנה ארץ": 
איפה אותה חמה, איה אותה שמש
איפה אותה ארץ ואותו חלום
 
עוזי חיטמן בשירו "ארץ הצבר" קורא:
היתה - או לא היתה היתה - או לא היתה
אני עוד חי איתה אני עוד חי אתה
תחזירו לי אותה תחזירו לי אותה
כמו שהיא היתה את ארץ הצבר!
 
במקביל לגעגועים לארץ שהיתה, זו שהאהבה אליה היא מה שמגדיר עוזי חיטמן (בשירו "בארץ הזאת") "אהבת מולדת, אהבה תמימה", ישנה ההסתכלות המפוכחת על הארץ, הראייה של כל בעיותיה וקלקלותיה  הגורמת לאהבה לארץ שתהיה אהבה מיוסרת וקשה.
 
בשנת 1973 כותב אהוד מנור, אח שכול, שיר אהבה לארץ "ללכת שבי אחריך".  בשיר זה הוא כותב על "ארץ של חלב מרור ודבש"  שבה חיים "על-פני ובתוכי האדמה הנוראה והיפה הזאת" ולמרות הכל הוא מדבר על "לכאוב אותך ושוב להתאהב"  שנים אחר-כך, בתקופת מלחמת לבנון (1981)  הוא הרבה פחות אופטימי.  הוא  יודע ש"אין לי ארץ אחרת"  אך יחד עם זאת, מתוך אהבה ומשוכנעות שזו ארצו הוא זועק ובוכה על השינוי שחל בה:
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת..
לא אשתוק כי ארצי שנתה את פניה...
לא אותר לה, אזכיר לה
ואשיר כאן באזניה
עד שתפקח את עיניה...
אין לי ארץ אחרת
עד שתפקח את עיניה!!!!
שיר זה הוא במידה מסויימת הגירסה המקדימה לשירו של אביב גפן. מחד זהו שיר מחאה על מה שקורה בארץ אך מאידך זהו שיר אהבה פטריוטי.  מנור  ישיר ויזכיר לה עד שתתעורר , אביב גפן יקרא לה במפגיע "התעוררי"! 
 
בשנות התשעים של המאה העשרים ובתחילת המאה העשרים ואחת אנו עדים להדרדרות מוראלית בעם ולהתגברות השבר הערכי, תופעות שיש להן השלכה מידית, כפי שנראה בהמשך, על השירים הנכתבים בתקופה זו ועל היחס למולדת ולמה שקורה בארץ כפי שמוצאים את ביטויים בשירים אלה.
 
סקר שערכה מינה צמח במאי 2001 על מצב הרוח הלאומי העלה שהתמונה הקולקטיבית של הישראלים בעיני עצמם ביום העצמאות ה-53 היא של:
"פחות סובלנים, יותר אגואיסטים, מאד מודאגים, קרובים ליאוש. נעלמה שמחת החיים השורשית ("מוכרחים להיות שמח") שהיתה המותג המוביל של הישראליות מאז כינונה, נעלמה האופטימיות הבלתי מנוצחת שלנו, זו שהשתקפה בביטוי הכי נפוץ בשיח הישראלי ב-50 השנים האחרונות: 'יהיה טוב'. יהיה טוב?  לא, לא יהיה טוב. ידם של הפסימיסטים היא על העליונה." (פלוצקר, 2001, עמ' 8).
 
רקנאטי (יו"ר נט"ל) (2001) אומרת:
 "השבר המוראלי שבו אנו מצויים, תהליך התפוררות המרקם המאחד את החברה הישראלית מפחית מחוסנה הנפשי של החברה ומיכולתה להתמודד עם מצבי לחץ טראומטיים" (שם, עמוד השער).
באפריל 2007 מתפרסם סקר שנערך על-ידי "הלב הישראלי", חברה מסחרית במהותה שנוסדה כדי לחזק את הזהות וההזדהות עם ישראל, (עובדה המעלה הרהורים נוגים כשלעצמם, אם את הזהות וההזדהות צריכה לחזק חברה מסחרית). הם בדקו בין השאר את תחושת החוסן הלאומי ומצאו ש 66% מהנבדקים סבורים שהחוסן הלאומי נחלש.
בעיית המוראל הלאומי  אינה חדשה למעשה.  הדיונים בבעית המוראל בחברה הישראלית החלו  סמוך לסיום מלחמת יום הכיפורים.  רוטנשטרייך   רואה במלחמת יום הכיפורים נקודת שבר מוראלית  בעלת משמעות לחברה הישראלית. אך לאחר אותה נקודה חלה התאוששות בקרב הציבור הישראלי  עד לנקודה  הבאה אותה מציין פלוצקר (2001):
"מתי חלה נקודת השבר באופטימיות הטבעית הזו? ממתי שקענו בפסימיות? בשביל ישראלים רבים, ביחוד הצעירים, נקודת המפנה לרעה לא היתה היום בו פרצה בהפתעה אינתיפאדת אל אקצה, אלא היום בו רצח מתנקש יהודי את ראש הממשלה יצחק רבין. לפי ממצאי הסקר (של מינה צמח. ט.א.)  להתפרצות האינתיפאדה מיחסים הצעירים משקל מוגבל יחסית בהשפעתו על החברה הישראלית. עבורם קו פרשת המים הוא לא אוקטובר 2000 אלא אוקטובר 1995. מאז רצח רבין, אומרת בתי, לא קרה כאן שום דבר באמת טוב. אצל הצעירים היאוש עמוק יותר." (שם, עמ' 8).
 
רוטנשטרייך (1977) סבור כי לא הבעיות הבטחוניות הן  הבעיות העיקריות שעומדות בבסיס הבעיה המוראלית של הישראלי:
"אולי אין זה מפתיע כי בעיית המוראל של החברה הישראלית נתחדדה דווקא בהקשר של בעיות כלכליות וחברתיות, ולא בהקשר של בעיות בטחוניות ומדיניות, ככל שהאחרונות לוחצות על החברה זה מכבר ומאז יום הכיפורים תשל"ד בפרט." (שם, עמ'  192).
 
ניתן להוסיף על דבריו של רוטנשטרייך גם טיעון נוסף. בתקופה זו של הכפר הגלובאלי ערכים משותפים הם השומרים על הזהות הייחודית של קבוצה חברתית, ובמקרה שלנו אומה, משאר הקבוצות ומאפשרים קיומה של תחושת סולידאריות הנותנת תחושה של כוח ושומרת על מוראל גבוה בקרב חברי אותה קבוצה.  אך מה קורה למוראל כאשר  ערכים כאלו לא קיימים?  הסוציולוג עוז אלמוג סבור שתהליך הגלובאליזציה יתחזק והמדינה תאבד יותר ויותר את צביונה הציוני והיהודי. והוא טוען עוד כי כבר כיום, אם נשאל מישהו לדרג את הזהויות שלו – ציוני, יהודי, ישראלי, בעל מקצוע מסויים, בעל תפקיד מסויים במשפחה, נראה שהיום הזהויות הישראלי,יהודי נדחקות מפני המקצועי והמשפחתי. הזהות הישראלית הולכת ונדחקת אולי בגלל החוסר בערכים משותפים. 
 
בתקופה האחרונה אנו עדים לשבירת ערכים וניפוץ מיתוסים שהיו כמעט מקודשים בחברה הישראלית: אהבת המולדת, הדגל וההמנון. הפיחות שחל בערכים חשובים אלה, יכול להסביר את המוראל הנמוך  השורר בקרב אזרחיה היהודיים של המדינה ואת השוני בהתייחסות למולדת בשירים הנכתבים בתקופה זו בהשוואה לשירים שנכתבו בשנים הראשונות להקמת המדינה וגם לפני כן.
 
כבר בתקופת העליות הראשונות נתנו המחנכים דעתם על חשיבות הערך של אהבת המולדת ועל חשיבות הקנייתו של ערך זה.
 "אולם לא רק את ידיעת המולדת יש לתת לילד, כי אם גם את האהבה אליה, כי אהבת מקום המולדת, כשהיא מתרחבת עד כדי להקיף את ארץ המולדת, היא כוכב בשמי חיי האדם, וילדינו שרבים מהם בני הורים שזה מקרוב באו אל הארץ ולא הספיקו עדיין להתקשר אל מקומם בעבותים חזקים, זקוקים עדיין לטיפוח הרגש הזה..."(י' עזריהו וחבריו, 1911, עמ' 51 מצוטט אצל בר-גל, 1993, עמ' 38).
 
עניין זה של אהבת המולדת דרך לימוד נושא המולדת מופיע גם אצל שביד (1972):
"לנוער יליד הארץ יש יחס רגשי עז לארצו, הוא אוהב אותה, והכוונה היא לארץ במובנה הפיסי הפשטני ביותר: הנוף הדומם, הטבע, החי והצומח. הללו יפים בעיניו. הוא נמשך אליהם ואוהב להיות שרוי בתוכם, מתבונן ופועל בהם וגם לומדם לימוד שיטתי ומסור. על המשפט הזה אפשר להביא כמה ראיות. קודם כל הביטוי הספונטאני ביותר: הטיול. בבילוי המאורגן של הנוער הישראלי תופס הטיול מקום עיקרי, והנותן דעתו יווכח כי מדובר לא בבילוי גרידא , אלא במשהו רציני פרי כוננות נפשית, משהו שיש בו כמעט מן הפולחן. כי הפולחן בא לבטא התקשרות, התחייבות ולהמחיש אותה במעשה שיש בו מן הסמל. הוא הדבר שאתה מוצא בטיול המאורגן של תנועת הנוער ובית-הספר , אותו טיול שבא לשיאו בביקור באתר כגון מצדה". (שם, עמ' 126).
 
הדברים השתנו לעין ערוך מאז כתב שביד את דבריו. בני הנוער עדיין יוצאים לטיולים מטעם בתי הספר אך הם עושים זאת באוטובוס ממוזג, שהוילונות בו מוגפים כדי שניתן יהיה לראות את הטלביזיה שבאוטובוס ולא את הנוף שבחוץ. והדבר שהכי מטריד את בני הנוער הוא לא מסלול הטיול אלא היכן ילונו, באיזה מלון, והעיקר "האם יהיה דיסקו"? אכן , כפי שקובע תדמור (2001) "בשנים האחרונות אנו עדים לצמצום בחינוך הציוני שהוא אחד הביטויים לכרסום שחל בחינוך הערכי בכללו" (שם, עמ' 16), וכחלק מהחינוך הציוני מונה תדמור את טיפוח אהבת הארץ.
נושא חשיבות הטיולים לטיפוח אהבת המולדת וההזדהות עם הארץ, והמצב אליו הגיעו הטיולים בשנה האחרונה  מעסיק את משרד החינוך ומוצא את ביטויו בנסיונות חוזרים ונשנים לתקן זאת. בינואר 2006 אנו מוצאים ידיעה בעיתון (טרבלסי –חדד,  "ידיעות אחרונות"): 
"במשרד החינוך טוענים שבמקום להכיר את הארץ ברגליים ולהפנים ערכים של אהבת המולדת, התלמידים שותים אלכוהול, צורכים סמים, ומתפרעים בבתי המלון [...]"
ועדה פנימית במשרד החינוך קבעה "יש להחזיר את הטיול ליעדיו המקוריים: הכרת הארץ ואהבתה, טיפוח המחוייבות והאחריות לארץ ישראל, מחוייבות לחברה הישראלית ולמדינת ישראל" (בהמשך אותה ידיעה). 
 
אך כנראה שהרבה לא נעשה כי העניין עולה לסדר היום גם ב 20.11.06 (טרבלסי-חדד, "ידיעות אחרונות") בידיעה דומה בה מצוטט ד"ר אריה לוקר יו"ר התאגדות מנהלי בתי הספר התיכוניים: "התלמידים צריכים להכיר את הארץ ברגליים וכך גם יאהבו אותה".
הערך "אהבת המולדת" הוצא בשנת 1995 אפילו מהקוד האתי של צה"ל!  רק בשנת 2001 נזעקה לעניין זה שרת החינוך הגב' לימור לבנת  ופנתה לשר הבטחון בבקשה להחזיר את הערך "אהבת המולדת" לקוד האתי של צה"ל. לדבריה:
"אני מקווה שלחלק מהאנשים יש הבנה על מה הם מתגייסים, מה הם עושים כאן בכלל במדינת ישראל מהו בכלל העם היהודי. יש אנשים, לא רק בקרב המתגייסים, אבל ישנם ששואלים מה בכלל אנחנו מחפשים כאן, במדינת ישראל.... עם שאין לו קשר לשורשיו לא יוכל להתקיים. אנחנו נרדפנו במשך אלפי שנים, חזרנו כאן לבסיס שלנו. מי שמתגייס לצה"ל, מי שמגייסים אותו כדי שבמשך שנתיים שלוש ישרת כאן את המדינה צריך לדעת בין יתר הערכים שהוא מתחנך עליהם, או אולי ראשון בין הערכים שהוא מתחנך עליהם גם את הערך של אהבת המולדת."
 
ביום ירושלים תשס"א (21/5/01) פורסם בכלי התקשורת שהוכנס תיקון בקוד האתי של צה"ל לפיו החיילים ידרשו לאהבת המולדת ונאמנות למדינה. אך אין מספיק בדרישה ויש לחנך ל"אהבת המולדת", כפי שאמרת שרת החינוך בדבריה בעת כניסתה לתפקידה: "לכולנו שאיפה משותפת לחנך את הדור הבא לאזרחות טובה, לאהבת המולדת...". 
 
היחס המזלזל אינו מופנה רק כלפי המולדת, הארץ אלא גם כלפי הדגל וההמנון. ניתוץ הערכים והזלזול בהם מוצאים ביטוי בולט ובוטה במאמר המרכזי של מוסף ידיעות אחרונות "7  ימים" בשבת שלפני יום העצמאות: "אומרים שהיה פה שמח" (ציטוט משירו של יונתן גפן  "יכול להיות שזה נגמר") (20/4/01). במאמר זה מתייחסים כותביו, דנה ספקטור וגיל ריבה לסמלים הממלכתיים.  כך הם כותבים על דגל המדינה:
"בינינו, דגל ישראל זה לא ורסאצ'ה. רוב מדינות העולם הקפידו לבחור לעצמן דגלים בצבעים חמים: אדום, ירוק, צהוב – מתוך אמונה שכך ישלהבו את ההמונים... רק אנחנו בחרנו כחול-לבן קר ומנוכר שמזכיר יותר מכל חלוק מהקאנטרי קלאב" (שם, עמ' 30).
 
היחס המזלזל הזה לדגל ולמשמעותו מתקשר גם לעובדה שבדוכנים לממכר דגלים, אשר צצים כפטריות אחר הגשם לקראת יום העצמאות, מוכרים יחד עם דגל המדינה הכחול-לבן שלנו גם את  דגל הכוכבים ופסים של ארה"ב.  הדגל הופך להיות קישוט צבעוני ולא סמל, ואולי כבר איבדנו את העצמאות שלנו והפכנו לעוד מדינה ממדינות ארה"ב? לעניין זה מתייחס עמיקם רוטמן (בתכנית "אלה החיים",20.4.01): "אני קורא בעתון שמוכר סדקית ברחוב אלנבי מתלונן: 'שבועיים ליום העצמאות ועוד לא מכרתי שום דגל'. היתכן שהשבט זונח את סמליו"?
ומה קורה היום בשנת 2007? אחרי תקופת פריחה לדגלים בתקופת האינתיפאדה אנו מוצאים  שוב כי "חלה ירידה תלולה בהזמנת דגלים וקישוטים לדירות ומכוניות של אנשים פרטיים.[...] התופעה החלה כבר בשנה שעברה אבל השנה גברה. נראה שלאנשים אין חשק לתלות דגלים" (יהב, "ידיעות אחרונות").
 
על ההמנון "התקווה" כותבים ספקטור וריבה ( בגליון חגיגי לרגל יום העצמאות, 20/4/01):
"על הסירנה הבכיינית שנהוג לכנות גם המנון מותר  חופשי להסתלבט. לא ברור איך עם שכל כך רצה להיות מסוקס כמו הסברס בחר לעצמו נעימה גלותית עם מילים של לוזרים אמיתיים. נפש יהודי הומיה? מה אנחנו יונים? עוד לא אבדה תקוותנו. איזה חלושע'ס , למות." (שם, עמ' 31).
 
דוגמה לזלזול בהמנון מהווה גם העובדה כי ההמנון "התקוה" שאליו אנו אמורים להתייחס כערך מקודש נוצל כמוזיקת רקע לפרסומת למשדר מופעי רוק. כשקיים יחס מזלזל ובוטה כזה לסמלים החשובים והמקודשים ביותר, הדגל וההמנון, האם זה פלא שנוצרת תחושה אותה מבטא יעקב לויתם ב"ידיעות אחרונות" (2001): "נראה שהמדינה קורסת סביבנו כמו ארמון חול שבנה ילד משועמם".
 
כל זה גורם לתחושה הקיימת כרגע בציבור, תחושה של אבדן הערכים, אבדן דרך והתחושה שהארץ שהיתה כבר איננה. רגש היאוש והמוראל הירוד המאפיינים את שנות התשעים של המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת מוצאים ביטוי בשירי מולדת שכולם זועקים על קלקלתה של הארץ; כבר לא נכתבים יותר שירי אהבת מולדת תמימים. אמנם בתחילת שנות התשעים עוד כותב עוזי חיטמן  "כאן ביתי, כאן נולדתי... אין לי שום מקום אחר בעולם" אך אין שירי אהבה אחרים לארץ שנכתבים באותה תקופה ויכולים לחבור לו. הסופר אהרון מגד כותב  (21/11/00) :
"לפני כמה ימים, בסופה של מסיבה רבת משתתפים שנערכה באקדמיה למוסיקה באוניברסיטת תל-אביב לכבוד אחד ממוריה הותיקים בהגיעו לגבורות, שר הקהל "שירי מולדת" שהיו אהובים עליו ושעליהם כתב גם מחקר. אחד מהם היה שירו הידוע של נתן אלתרמן ששורותיו הראשונות הן: "בהרים כבר השמש מלהטת/ ובעמק עוד נוצץ הטל/ אנו אוהבים אותך מולדת/ בשמחה בשיר ובעמל". בשעה שהושר השיר הזה חשבתי: האם אפשרי הדבר שמשורר או פזמונאי ישראלי יכתוב היום שיר כלשהו על אהבת המולדת אם גם ברוח  ובסגנון  של  זמננו?" (שם, עמ' 9).
 
גם התמלילן אהוד מנור התייחס לשיר זה ולאותו נושא:
”אלתרמן ובני הדור שלו כתבו שירי אהבה לארץ ולמולדת שאנו לא מעיזים לכתוב. זה עצוב כי פעם כשמישהו היה כותב "אנחנו" הוא היה מתכוון לכולם וכיום כשאתה כותב "אנחנו" אתה בקושי מתכוון לעצמך לאשתך ולילדים ולכמה חברים טובים. קשת הדעות הפוליטיות היא כל כך רחבה וכל כך קיצונית שפשוט כשמישהו כותב שיר  "אנחנו" לארץ זה בדרך כלל נשמע מאד פתטי וזה מאד עצוב. אלתרמן וחבריו כתבו שירים נפלאים שירי אהבה למולדת. "
ה"אנחנו" זו אותה סולידריות עליה מדבר רוטנשטרייך כחלק מהתנאים ההכרחיים למוראל לאומי, ואותה  או נכון יותר את העדרה מזכירה גם הסופרת גבריאלה אביגור-רותם בדבריה:
"איבדנו הרבה מהתחושה של אחריות הדדית, מהתחושה של ה"יחד", של "אין עוזבים אדם לבדו", התחושה של "הרעות", הטיית הכתף. .. "
 
שירים אופטימיים ופשוטים של אהבה למולדת בנוסח אותו שיר שמצטט מגד ואשר צוטט בפתח מאמר זה כבר לא נכתבים; לעומת זאת כן נכתבים שירי אהבה למולדת בסגנון של זמננו והם כואבים וצועקים על מה שקורה בארץ. אלו שירים של יאוש, של חוסר אונים,  של חוסר עשיה של חוסר כח.  עוזי חיטמן כותב בשירו "הפשטות ההיא" שהוא שיר געגועים לפשטות שהיתה פעם לעומת המצב כיום :
כח- הולך ונגמר
עם קם ושוב נרדם
מה עושים? לא עושים שום דבר.
 
והוא זועק בשיר אחר "מלח הארץ" לאותו צבר של פעם:
תראה- מה עושים לך תראה – מה עושים לך
תראה – איך הורסים לך תראה איך הורסים לך
מלח הארץ. מלח הארץ.
עד מתי תראה ותדמע? עד מתי תבכה מרחוק?
ותבכה שאיש לא ישמע? עד מתי תראה ותשתוק?
תתחיל לעשות-לפחות לנסות. אם תשבר – מה ישאר?
אל  תחכה למחר אל תחכה למחר
אני סומך עליך אני סומך עליך
ולפני שיהיה מאוחר ולפני שיהיה מאוחר.
מלח הארץ.... מלח הארץ.....
 
עוזי חיטמן קורא למלח הארץ, לצבר של פעם לקום ולהתעורר ולעשות,  כי לאנשים של היום אין כח. אין היום דור שיחליף את הצבר ההוא המיתולוגי.  תחושה זו של חוסר כח נובעת במידה רבה גם מהתחושה של בדידות; האחריות ההדדית והרעות שנתנו בעבר לישראלי תחושה של כח, תחושה שיש לו גיבוי אינן קיימות עוד.
בני הדור הצעיר המתראיינים בתכניות הרדיו מדברים במפורש על "התחושה של הדור הצעיר שאוהב את המדינה ומרגיש שהמדינה מתפוררת לו בין הידיים" (ציטוט מתוך ראיון בתכנית "עניין אחר" של דליה יאירי, 19/2/01). 
 כך כותב קובי אוז בשיר "יושבים בבית קפה" המבוצע על-ידי להקת "טיפקס": 
מה לא עשינו איפה טעינו ומה השתנה.. . מה לא עשינו, איפה טעינו, הלכה המדינה    
 כשביקשתי את קובי אוז להסביר לי מה כוונתו במלים אלה:
"זו הצומת הטראגית שלנו. מצד אחד רוצים לחיות חיים נורמליים ולשבת בבית קפה, מצד שני כששומעים חדשות יש תחושה שהלכה המדינה, מה שכולם מרגישים כרגע. מנסים להתנהג כרגיל אבל יש תחושה ש: 'הופ זה נגמר, אורזים מזוודות, סוף החלום הציוני, תחושה סופית'. וכל מה שאנו יכולים לעשות זה לנגוס ברגעים האחרונים של הנורמליות".
 
נראה שחל מהפך של 180 מעלות משיריהם של החלוצים והצברים ששרו שירי אהבה למולדת, שירים המדברים על כח ויכולת לעמוד בפני הקשיים, משירו של נתן יונתן : "ארץ שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת"  ועד  לשירים אליהם התייחסנו זה עתה ושירו של אביב גפן "עורי עור" שבו הוא קורא למולדת האהובה:
עורי עור! עורי עור!
מולדת אהובה.
פעם בחיים אנו חיים, תתני קצת אהבה!
ובהמשך:
ותני לי  את הכח
לאהוב אותך
מין פינה קטנה לשמוח
איך לפעמים קשה לסלוח לך.
 
לגביו המולדת האהובה הפכה להיות מקום קשה מלא חליים שאין בו אפילו פינה קטנה לשמוח.  אין לו כח  אפילו לאהוב את המולדת שבעצם הוא אוהב  מאד.  ואביב גפן אינו היחיד שיש לו בעייה עם המצב כפי שהוא. 
 
במוצאי יום העצמאות תשס"ד (2004) שודרה במשדר חדשות הערב של הערוץ השני כתבה על שירי  ארץ ישראל ושם נאמר בין השאר:
שירי ארץ ישראל אפשר למצוא בכל מקום, הבעיה היא למצוא מי שיכתוב אותם.
ומדוע יש בעיה? על כך אומר הזמר והיוצר שלומי שבת (באותה כתבה):
היום יוצר שישב עם עט ודף ויכתוב על המולדת צריך לשקר קצת בשביל שזה יצא יפה.
ואומר אהוד מנור, באותה כתבה:
אני חושב שאנחנו היום לא מסוגלים לשיר "אנחנו אוהבים אותך מולדת" לא משום שהמולדת לא חשובה לנו או הארץ פחות יפה אלא משום שאנחנו נקלענו למצב הרבה פחות יפה ממה שציפינו לו.
הסוציולוג ד"ר מוטי רגב (בתכנית "תוצרת הארץ") רואה את השיר של גפן כשיר ציוני:
"זה לא שיר מחאה. יש לו ערגה לאחדות מאד לאומית מאד קולקטיביסטית לפי מיטב המסורת הציונית. הוא לא מרוצה מהמצב כרגע והוא מייחל למשהו שמעטים  יתנגדו לו בחברה היהודית בא"י ".
אולי החיפוש אחר אחדות וישראליות הביא את עירית תל-אביב להחליט שביום העצמאות 2007 , במקום הופעות בככר רבין יהיה ארוע המוני של שירה בציבור.
הגיעה השעה שהזעקה של השירים ששמענו, והמסר שהם משדרים, יחד עם הסיבות שלא נכתבים שירים חדשים, כל אלו צריכים לעורר אותנו לעשות בדק בית יסודי, לערוך חיפוש אחרי הישראליות, הלאומיות, מטרות משותפות, ערכים משותפים ועשייה שיביאו לרמה גבוהה יותר של אחדות לאומית ומוראל גבוה יותר, שיהיה כוח לשנות את הטעון וניתן לשינוי, כדי שנוכל להמשיך ולחיות במולדת  ולבנות אותה, כדי שתהיה לנו מולדת שנוכל לכתוב לה שירים של אהבה ואופטימיות.
 
מקורות
אביבי, גידי
‏2001 "ישראליות נטולת תוגה". הארץ (גלריה), 19/2/01, עמ' ד4.
אורלנד, יעקב
1985 היו לילות. שירי הזמר של יעקב אורלנד. תל-אביב: בר הוצאה לאור. תמוז – מהדורת סטימצקי.
אלמוג, עוז
1994 "הצבר" - דיוקן סוציולוגי. עבודת דוקטור, אוניברסיטת חיפה.
בן-אליעזר, אורי
1995 דרך הכוונת. תל-אביב: דביר.
בירנברג, יואב
2000 "המנצח". ידיעות אחרונות (24 שעות) 31/12/00 , עמ' 11.
גינוסר, פנחס ואבי בראלי (עורכים).
1996ציונות: פולמוס בן זמננו. שדה-בוקר: המרכז למורשת בן-גוריון.
טרבלסי-חדד, תמר
2006    "מסע אחר".  ידיעות אחרונות, 22.1.06
2006"טיולים לבגרות". ידיעות אחרונות, 20.11.06
יהב, יהודית
2007    "קונים פחות דגלים". ". ידיעות אחרונות, 17.4.07.
כשר  אסא
1994 "ארצי היא המקום שאני נמצא בו, מולדתי היא המקום שנמצא בי". בתוך עושים חושבים. עורכת יונה הדרי-רמג' עמ' 312-336. רמת-אפעל: יד טבנקין.
לויתם, יעקב
2001 "זה השבוע" , ידיעות אחרונות, (מוסף 7 לילות) 13/4/00. עמ' 2.
מגד, אהרון
2000 "אנו שונאים אותך מולדת". ". ידיעות אחרונות ( 24 שעות) 21/11/00, 
עמ' 9.
סגיס, תומר
2001 "מי יותר ציוני ממי". מעריב (24 שעות) 2/5/01.
ספקטור, דנה וגיל ריבה
2001 "אומרים שהיה פה שמח". ידיעות אחרונות (7 ימים) 20/4/01 , עמ' 24-33, 90.
עזריהו, יחיאלי והאזרחי
1911 שעורי הסתכלות. יפו: קוהלת.
 
פלוצקר, סבר.
2001 "מדינת עזריאלי".  ידיעות אחרונות (מוסף לחג העצמאות) 25/4/2001, עמ' 8-9.
קלנר, ורד 
1996 "אתם זוכרים את השירים ששרנו אז את שמי הפז". כל העיר, 26/4/96  עמ' 
           53 -55.
רגב, מוטי
2001        'מבוא לתרבות ישראלית'. בתוך: מגמות בחברה הישראלית, עורכים אפרים יער
                וזאב שביט (כרך ב'). תל אביב: הוצאת האוניברסיטה הפתוחה. 
 
רוטנשטרייך, נתן
1977 עיונים בציונות בזמן הזה. ירושלים: הספריה הציונית על-יד ההסתדרות הציונית 
העולמית.
רפפורט, עמיר
‏2001 "החיילים ידרשו ל'אהבת המולדת ונאמנות למדינה' ".  ידיעות אחרונות
7/5/01  עמ' 11.
רקנאטי יובל, יהודית
‏2001 "חיים בצל האירועים". בנוגע לרגש (עתון עמותת נט"ל), אפריל 2001, עמ' השער.
שביט, אוריה
‏2001 "יש לאן לברוח".  הארץ  ( מוסף)  16/3/01  עמ' 24-30.
שביד, אליעזר
1972     לאומיות יהודית, ירושלים: ש. זק  ושות ' 
שביד, אליעזר
1996 מטרות הציונות היום.  ירושלים: משרד החינוך התרבות והספורט, מרכז ההסברה/שירות הפרסומים.
תדמור, ישעיהו
2001 "חינוך ציוני – מאיזה סוג". קשר-עין, עמ' 16.
Katriel, Tamar
1986 Talking Straight. Cambridge: Cambridge University Press.