הקטן
גופן
הקטן גופן הגדל
גופן
הגדל גופן
חיפוש פנימי באתר
עִמָּנוּאֵל עַמִּירָן (פּוּגָצ'וֹב)

ושאבתם מים - מאמר מאת יוסף ספיבק

עמנואל עמירן / ושאבתם מים מאמר מאת יוסף ספיבק
(המאמר נכתב במקור לאתר "רוקדים" ולכן יש בו אזכורים של ההיבט המחולי)

מרדכי זעירא,  ידידיה אדמון, ועמנואל עמירן הם שלושה המלחינים הראשונים  אותם  ניתן  לכנות "ישראליים". לא מפני שחיו והלחינו בארץ ישראל אלא משום שטרם החלו במלאכת ההלחנה, הייתה במוחם "תמונה צלילית" של יצירתם. אין הכוונה לתכנית מוקדמת של שיר אלא לתפיסת עולם יהודית מוסיקלית הרואה את הלחן כחלק מיצירה ישראלית חדשה הפונה מצד אחד אל המקורות ומצד שני, אל החיים המתפתחים בארץ ישראל.

זעירא, אשר לזכותו אפשר לזקוף את השיר הישראלי הראשון "למולדתי" (לְמוֹלַדְתִּי הֵבֵאת אוֹתִי / בְּיָם גַּלּים וָקֶצֶף ), סטה מדי פעם לסגנונות אחרים כגון  רוסי או גרמני ואילו אדמון ועמירן היו עקביים יותר במידה רבה. אצל עמירן, הייתה זו קנאות הנראית מוזרה בעולם התרבותי הפתוח של היום.  בתקופה שהיה מפקח על החינוך המוסיקלי במשרד החינוך, מנע הדפסת שירים אשר לא היו מספיק "ישראליים" לטעמו. במהדורות הראשונות של השירונים שהוצאו לאור ע"י הפיקוח על החינוך המוסיקלי בראשית שנות החמישים, לא נכללו שיריהם של משה וילנסקי, נעמי שמר, עמנואל זמיר ועוד... שיריהם הודפסו במספר מצומצם רק במהדורות מאוחרות יותר. זכור לי כי בשנת 1951 כאשר עמדתי לסיים לימודי במדרשה למחנכים למוסיקה, בא עמנואל עמירן שהיה אז מנהל המוסד בפועל ומורה מנחה להתנסות בהוראה, לבחון אותי ב"עבודה מעשית". באותה בחינה שאותה אמנם עברתי בהצלחה, נכשלתי בשני חטאים. החטא הראשון היה הנגינה באקורדיון והשני, "שיר הנח"ל" מאת עמנואל זמיר אותו לימדתי במבחן זה. אפרט מעט בענין האקורדיון. לדעת עמירן, לא היה זה כלי מתאים למוסיקה ישראלית משום שהאקורדים הַמּוּבְנִים בו ואינם ניתנים לשינוי, אופייניים למוסיקה אירופית ואילו המוסיקה הישראלית, בעלת הצביון המזרחי זקוקה לכלים אחרים. כאשר עמירן עצמו היה מדגים שיר בנגינה, השתמש במין אורגנית עליה ניגן ביד אחת בלבד ובשניה מעלה ומוריד ידית שהייתה מנפחת אויר אל הכלי שלא היה בו כל לווי כפי שיש ביד השמאלית של המנגן באקורדיון. בענין שירו של עמנואל זמיר טעה אז עמירן לדעתי. היה זה שיר לכת, "מרש" בלעז שהתאים בהחלט לסגנון  שנות החמישים אך לזמר הישראלי הייתה מאז ומתמיד בעיה עם שירי לכת. כנראה אין הסגנון הישראלי "מתלבש" עליהם ומידי פעם, כשמלחין ישראלי נדרש לשיר לכת, הייתה התוצאה שיר רוסי או שיר גרמני. לדוגמה, "גלגלי העולם" מאת יחזקאל סאן ויצחק אדל או "ידיים" מאת זאב ומרדכי זעירא.  עמירן היה נתון כנראה במשפט קדום בענין שירי הלכת ומשום כך פסל את "שיר הנח"ל" של עמנואל זמיר. כאשר החל בהוצאת השירונים הראשונים לבתי הספר היסודיים בשנות החמישים, לא היו בנמצא מספיק שירים ראויים ולפיכך ישב וחיבר בעצמו שירים חדשים כדי למלא את החסר. באותם ימים החלו מחנכים לא מעטים לראות הזמרה כפעילות נחותה לעומת העיסוק בהאזנה למוסיקה קלסית ועמירן, אם כי לא דחה את ההאזנה, עמד על כך שהזמר הישראלי יעמוד במרכזו של שיעור המוסיקה וכל הפעילויות המוסיקליות האחרות, תצמחנה ממנו.

דוגמה נוספת ליחסו של עמירן למוסיקה המייצגת כיוון מנוגד ליהדות ולישראליות לכאורה, היה יחסו לקונצרטים הראשונים בראשית שנות השישים בהם השמיעו מוסיקה דתית נוצרית. תחילה בירושלים ולאחר מכן בכנסיה באבו גוש. במאמר תקיף, התנגד עמירן להשמעת יצירות מוסיקליות בהן מצוטטים פסוקים מהברית החדשה הפוגעים בעם ישראל ומאשימים אותו בשותפות בביצוע גזר דינו של ישו. כמו כן היה עמירן שותף בשנות השישים לאיסור הכניסה שהוטל על להקת החיפושיות וזאת בגלל השפעתה השלילית על התנהגות הנוער במופעים ועל הפגיעה האפשרית במוסיקה הישראלית.

על אף התנגדותו ל"שיר הנח"ל" של עמנואל זמיר, ראה בו עמירן דמות מוליכה ומחדשת בזמר הישראלי וכאשר, במהלך סמינריון למורים למוסיקה שהתקיים בזכרון יעקב, נודע דבר מותו, נשא עמירן דברי הספד נרגשים ושלח שני נציגים ללוויה. יחסו השלילי לשירי הלכת בסגנון גרמני רוסי, לא עמד בסתירה ליחסו החיובי להקמת תזמורות כלי נשיפה ושורשי היחס הזה בחיבור מחזור תרועות החצוצרה לצה"ל. כנראה שאת התרועות חיבר בהיותו פעיל ב"הגנה" אך מכל מקום, הציע אותן כתרועות צה"ל ואהרן שפי ויצחק אלמוג שהיו חצוצרנים ראשיים בתזמורת צה"ל בראשיתה, התייצבו יחד עם המנצח שלום רונלי ריקליס אצל הרמט"כל דאז יגאל ידין והשמיעו לו את התרועות שהתקבלו על דעתו ואזנו והופצו לאחר מכן בארבעה דפי תווים כפקודות מט"כל.

אצל הקורא דברים אלה כיום עלולה להיווצר תמונה של אדם קנאי וצר אופקים אך ההיפך הוא הנכון. עמירן היה פתוח לכל יצירה תרבותית איכותית אך הזמר הישראלי היה יקר לו מכולן. חששו נבע מכך שידע כי מעמדו אינו איתן וכי המוני העולים מכל קצוות תבל אינם ערוכים לקלוט ולהפנים אותו. הוא צפה את העלול לקרות וכנביא זעם הרואה את הנולד, עשה ככל יכולתו למנוע את קריסת היצירה אשר כה העריך ואהב.

בשנת 1987 קיבל עמירן את "פרס יהודה שרת למוסיקה" שניתן לו ע"י ההסתדרות הכללית ובראיון ל"דבר" מיום 27 בינואר באותה שנה, הביע את דעתו על המתרחש בעולם המוסיקה הישראלית. דבריו עוסקים אמנם בעולם הצלילים אך אם נעביר אותם לתחום מחולות העם, יתאימו גם לנושא זה. לשאלתו של המראיין ישראל דליות " מהי  הרגשתך לקראת קבלת הפרס הנוכחי?" עונה עמירן: "הרגשה מעורבת של שמחה גדולה ותוגה. למה התוגה? היות והישגי המלחינים מהדור של יהודה שרת, יורדים לטמיון לנגד עינינו. יוצרים כמו זעירא, זהבי, אדמון, סמבורסקי, שרה לוי תנאי ואחרים חיפשו אחר השורשים והזהות המוסיקלית שלנו מתוך הכרת תרבויות אחרות. הלכנו למקורות העבריים ולתנ"ך, שאפנו ליצור משהו חדש בארץ, להשתחרר מכבלי הגלויות, מהתלות המשפילה בזרים. קדמו לנו אידלסון, אנגל וקרצ'בסקי. מה מתרחש כיום ? אין מצפון ואין כבוד עצמי. הזנחה של יותר משלושים שנות מוסיקה עברית כמובן שיש גם גילויים חיוביים, אבל התמונה הכללית מביכה. רבים הבוחשים במה שנקרא היום 'זמר ישראלי' ואינם מסתפקים בכתרים של זמרים ומלחינים. הם גם משוררים. מְשָׂרְוֵולים מנגינות ומילים, ללא ייחוד ואופי. חושבים כיצד להמם את הקהל ולכבוש אותו בעזרת אפקטים, סממנים  זולים ותופים. ה'תופולוגיה' הזאת, התיפוף המוגזם, הרעשני והחד גוני מזכיר טקסים פראיים. אפילו בשירים ליריים מכים לך על הראש. מצויים שירים עבריים נפלאים. מזלזלים בהם ומפנים להם עורף. אלה שירים פשוטים וקלים לכאורה. תאמין לי שלכתוב פשוט ויפה זה קשה ביותר. כשמשדרים פופ ישראלי בטלוויזיה, אפשר להתלהב יותר מהצילומים ומהתאורה המצטיינים ברמה אמנותית מאשר מהזמרה והנגינה. לפעמים כשאיני יכול להרדם, אני מאזין מתוך סקרנות, מאוחר בלילה, לגלי צה"ל ומה משמיעים ? שירי חידלון של ריקנות וסוף העולם. אף לא שיר שמח ומעורר עם מילים אופטימיות. זמרות מתוסכלות מקוננות כמו אצל פסיכיאטר, על צרותיהן. שלא להזכיר את הרמה המוסיקלית והספרותית שהיא אפסית."

על השאלה "טוענים שזה מה שהקהל רוצה?" ממשיך עמירן ועונה: "אין זה נכון. זה מה שהקהל מקבל ברדיו ובטלוויזיה. מי קבע והחליט ? על סמך איזה סקר ? אנחנו פשוט נוטים אחר אלילים זרים. מאבדים את זהותנו העצמית. ילדים ונוער בקיאים בכל השמות של אלילי הפופ. אם יישאלו קצת בשעשועונים מוסיקלים משודרים על מלחינים ישראליים ושירים עבריים, חוששני שהפותרים לא ידעו להשיב. ומה נותר ? בגני הילדים עדיין שרים שירים עבריים משובחים, טובים ותמימים. בבתי הספר נאבקים המורים נגד הנחשול הגואה של הפופ והפזמונים המסחריים. מדובר לא רק בענין של כבוד עצמי וגאווה לאומית. השירים שמשמיעים ומזמרים משפיעים גם על אורח חיינו, על הליכותינו, על ההתנהגות הכללית והיחס לזולת. תרבות מוסיקלית של עם אינה תופעה ספונטאנית הצומחת מעצמה, כתהליך של אנרכיה בשטח הפקר. תרבות אפשר לטפח ולעצב בחוש אחריות ובהנחייה נכונה מתוך שמירה על איזון".

דברים אלה נאמרו כשתים עשרה שנים לאחר שפרש עמירן לגימלאות ויכול היה להביט סביבו ולהעריך את תוצאות מאבקו העיקש למען הזמר הישראלי, מאבק שרבים טוענים כי לא הצליח והראייה ? שאו עיניכם סביב וראו מה אירע לזמר ומה אירע למחול העם.

בידי מסמך שנכתב ע"י עמנואל עמירן ובו הוא מספר את תולדות חייו. מתוך מסמך זה אביא מספר קטעים: "עמנואל עמירן פוגצ'וב נולד בוורשה בשנת 1909 להורים ילידי אוקראינה. אביו, ש.ז. פוגצ'וב הקים וניהל בעיר זו בית ספר עברי ראשון. ב 1914 חזרה המשפחה לרוסיה בה המשיך האב בעבודתו החינוכית עברית ביסדו את בית הספר "תרבות במוסקבה.

השפה העברית, התנ"ך ויסודות התרבות היהודית היוו את המהות החינוכית משחר ילדותם של בני המשפחה. את הנגינה בפסנתר וראשית לימודי המוסיקה החל עמנואל עמירן במוסקבה בגיל עשר לערך וקיבל עידוד רב לכך מהפרופסור דוד שור והמלחינים אנגל (ראה "רוקדים" ?) ווַיינְבֶּרְג. את המוסיקה ל"בת יפתח" אשר חיבר בגיל שתים עשרה, השמיע למשורר ח.נ.ביאליק בעת התארחו בבית הוריו.

לאחר סגירת בית הספר "תרבות" ע"י היֵיבְסֶקְצִיִה  (המחלקה היהודית של השרות החשאי, לימים ק.ג.ב) ושחרורם של הציונים שנאסרו בעת האסיפה שקיימו בדירת פוגצ'וב (כמתואר בספרו של צנציפר 'עשר שנות רדיפות'), עזבה המשפחה את מוסקבה (1921) מתוך רצון להגיע לארץ ישראל אך התעכבה שנה בוורשה  ולאחר מכן, שלוש שנים נוספות בברלין. זמן זה נוצל ללימודי מוסיקה בקונסרבטוריון. לאחר עלות המשפחה בשנת 1924 לארץ ישראל, עבד עמנואל במטעי הטבק בעקרון, אחר כך בבנין בתל אביב ובבית חרושת ביפו. תוך כדי לימודיו הכלליים, המשיך גם בלימודי מוסיקה. בשנים 1928 – 1930 השתלם עמירן אצל הפרופסור שלמה רוזובסקי בירושלים לשם עלה מידי שבוע במכוניות שהובילו כדי חלב מעמק יזרעאל. שם עבד ב"כפר ילדים" בגבעת המורה, אותו ייסד וניהל אביו. במקום זה עבד עמירן כמורה למוסיקה ושומר לילה.  לאחר מכן עבר לתל אביב שם הורה מוסיקה בגני ילדים, בבתי ספר, בסמינר "גבעת השלושה" ובבית המדרש למורים וגננות שבהנהלת יחיאל הלפרין. במוסד זה המשיך את דרכו של יואל אנגל שקדם לו. הפסקה בעבודתו המוסיקלית והחינוכית חלה כשנסע ללונדון להשתלמות בקומפוזיציה וחינוך מוסיקלי.

בשנת 1945 הקים עם הפרופסור ליאו קסטנברג את "המדרשה למחנכים למוסיקה" הקיימת עד היום. עם פרוץ מלחמת השחרור, מונה לקצין אחראי על הפעילות המוסיקלית בצה"ל שם יזם והקים את תזמורת התותחנים ועם רב סרן יעקב נעים, את תזמורת צה"ל. במסגרת תפקידו זה חיבר את מחזור תרועות החצוצרה לצה"ל אשר נזכרו קודם לכן.

לאחר הקמת המדינה ומוסדותיה, נתמנה למפקח מרכז ראשון על החינוך המוסיקלי במשרד החינוך והתרבות. בתפקידו זה פעל בהתמדה לשיפור הוראת המוסיקה בגני הילדים, בבתי הספר, בקונסרבטוריונים ובאקדמיות. עמירן פעל למימוש יוזמתו של מפקד הגד"נע דאז, עקיבא עצמון להקמת תזמורת הגד"נע ואף קבע את שמה. כמו כן המריץ את הקמת "תנועת הנוער המוסיקלי בישראל"

יצירותיו של עמירן הן רבות ומגוונות. מספר שיריו מעל שש מאות וכן מוסיקה לתיאטרון שבוצעה בהצגות "הבימה", "אהל", "המטאטה" ובהצגות לילדים. עוד בסוף שנות העשרים חיבר מוסיקה לחגיגות הביכורים בעמק יזרעאל ובחיפה ומהן נותרו שירים המושרים עד היום: "הללויה", "עורו אחים", "הכו בנים בחלילים" ועוד...  כתב מוסיקה לחגיגות שמחת בית השואבה בירושלים, לחגי ההתיישבות העובדת, מוסיקה לסרטים ויצירות לכלי סולו, מקהלה ותזמורת סימפונית אך לנו חשובים שיריו אשר להם חוברו ריקודי עם ובראשם "ושאבתם מים".

שיר זה חובר למחזה " האדמה הזאת" מאת אהרן אשמן אשר הוצג בתיאטרון הבימה בשנת 1942 . המחזה עוסק בסבלם של מייסדי חדרה ובשמחתם הגדולה כאשר מצאו מים. מתוך שירי המחזה ידועים היטב שניים והם "ושאבתם מים" ו"כי מציון תצא תורה". לפי דברי צבי פרידהבר החוקר את תולדות ריקוד העם הישראלי, חובר הריקוד ע"י אלזה דובלון לחג המים של קיבוץ נען בשנת 1947 אך לא נעסוק כאן בריקוד אלא בלחן. "ושאבתם מים" כשיר, שרד משך כשישים שנה בזכות הריקוד. כמו שירים רבים שעלולים היו להשכח והם חיים וקיימים בגלל הריקודים שחוברו להם, הפך "ושאבתם מים" להיות נושא הדגל של מחול העם הישראלי. אמנם ממעטים לרקוד אותו אך הוא  ידוע מאד, גם בארץ וגם בעולם כמו השיר "הבה נגילה" אותו יכול כל  אחד לשיר  והוא סמלה המוסיקלי של ישראל בעולם כולו.

מה יש בו בלחן "ושאבתם מים" המייחד אותו מלחנים אחרים ? יש בו שלושה חלקים לעומת שני חלקים ברוב השירים הישראליים. בכל חלק שתי תיבות החוזרות על עצמן כלומר, ארבע תיבות אך החזרה אינה מדוייקת שכן לכל חלק סיום שונה  ה"דוחף" אל החלק הבא. בין חלק ב' לחלק ג', ארבע קריאות "הי הי הי הי" בצליל אחד, היוצרות אי סימטריה המגוונת את המבנה הפשוט של ארבע תיבות בכל חלק. גם פתיחת השיר יש בה יסוד מעניין. ההברה "וּ" במילה "ושאבתם" היא אקדם היוצר דינמיקה סוערת לחלק הראשון. נסו לשיר את השיר ללא "וּ" ותחושו בהבדל. החלק השני מבוסס רובו על חזרה של צליל אחד במילים "מים, מים, מים, מים, הי" כך שהיסוד הריתמי גובר כאן על היסוד המלודי. ארבע הקריאות "הי" מחזקות את אותו יסוד ריתמי ואילו הפורקן המלודי מופיע בחלק השלישי. סיגנון השיר הוא מזיגה מושלמת של כל היסודות מוסיקליים אותם ראה עמירן כמרכיבי הזמר הישראלי. יש בו רסיסים של טעמי המקרא, אלמנטים מזרחיים בצלילים הריתמיים החוזרים  ואסוציאציות למוסיקה ממזרח אירופה. כל ישראלי עשוי למצוא ב"ושאבתם מים" את הקרוב לליבו ויחד עם הריקוד, ניצבת לפנינו יצירה שהייתה ותהיה מודל לריקודי עם ושירים רבים.

רבים משיריו של עמירן היו מושרים בשנות השלושים וביניהם להיטים של ממש. בענין זה יש להזכיר את השיר  "הורה עמק" שכל מילותיו הן "עמק עמק עבודה, עמק עמק הורה" והוא חובר לסיום עצרת חגיגות ההסתדרות בשנת 1933. כל הארץ שרה "עמק עמק" במשך שנים אחדות עד אשר, ככל להיט, פינה את מקומו ללהיטים אחרים. בין שיריו של עמירן יש כאלה שהפכו להיות שירי עם במובן הקלסי של המושג ואין איש זוכר או יודע כי הוא אשר הלחין אותם. כיוון שמאמר זה נכתב בימי החנוכה, אציין כי את השיר הזכור לכולנו מגן הילדים, עם רקיעת רגל והנפת יד, "באנו חושך לגרש" הלחין עמנואל עמירן למילותיה של שרה לוי תנאי. ומי זוכר את "מי קופץ ומתגלגל - כדור" גם זה מאת עמירן וכך גם "אל המעיין בא גדי קטן, בא גדי לבן".  מייד  לאחר קום המדינה, כאשר טרם היו שירים לחג העצמאות, נחלץ עמירן למשימה וחיבר (עם המשורר רפאל ספורטה) עשרה שירים שיצאו בחוברת ושמה "מנורה וענפי זית" מתוך אלה מושרים עדיין "כל הארץ דגלים", "מי ברכב, מי ברגל" ו"מנורה וענפי זית".

בשנות החמישים, כאשר הסגנון הישראלי היה בשיא פריחתו, חוברו מספר ריקודי עם לפי שירים מאת עמנואל עמירן ובהם "אנה פנה דודך" ו"אל תראוני" ולסיום, עצה לי ליוצרים: עמירן חיבר לחן נוסף ל"ושאבתם מים", לחן שאינו נופל ביופיו מהלחן המקובל. נסו להגיע ללחן זה ויש לשער כי יביא ליצירת ריקוד שיהיה טוב ויפה גם באלף הבא.


לדף הראשי של עִמָּנוּאֵל עַמִּירָן (פּוּגָצ'וֹב)