הקטן
גופן
הגדל
גופן
גמליאלית, אסתר

על בימות הזמר

המפגש בין אסתר גמליאלית לבין משה וילנסקי, שראשיתו היתה בתחרות הזמר, הוביל לשיתוף פעולה בין השניים; הוא היה המלחין והמלווה הראשון עמו עבדה, ואיתו החלה להופיע בקונצרטים בארץ, במקביל להופעותיה בתיאטרון "המטאטא", שצרף אותה לשורותיו סמוך לאותו זמן.(1) באותה תקופה קנתה גמליאלית מאלתרמן, תמורת לירה וחצי, את הזכות לשיר את השיר "למרחקים" [גדליה רבע איש]; שיר בהלחנת וילנסקי, אשר הוסיף והלחין עבורה שירים נוספים; בין היתר את "הרועה בגליל" ו"שעון בן חיל", ובמסגרת "המטאטא" - את "הטנדר נוסע". אהבתה לשיר היתה מהולה גם ב"אימת קהל", ובכל פעם שעלתה על הבמה, רעדה מהתרגשות.(2) כשנתיים לפני ההיכרות עמה, כבר הלחין וילנסקי טנגו בעל נושא מוסיקלי בסגנון תימני - "אלימלך", אבל המפגש עם הרפרטואר של אסתר גמליאלית, גרם לו להתוודע לראשונה מקרוב, אל הַזֶּמֶר התימני העממי. כאן החל שיתוף פעולה מוסיקאלי בין וילנסקי וגמליאלית, בדומה לזה שהחל שנים אחדות לפני כן בין נחום נרדי וברכה צפירה.(3) העבודה המשותפת איתה, השפיעה על שפתו המוסיקאלית; הוא החל לבקר בבתי כנסת תימניים כדי להכיר מקרוב את המזמור התימני, והתאהב בו.(4)

"היא אהבה לשיר", סיפר וילנסקי(5) והיא שרה בכל הזדמנות שהתבקשה, ברצון, ללא תסמיני "כוכבת", ועשתה זאת גם ללא תשלום [ר' להלן - ראיונות]. "בשנת 1939 בערך", סיפר צביקה דרור, מקיבוץ לוחמי הגיטאות, "התארחתי במושב כפר הס. בליל שבת, בעוד בני הנוער מכונסים במועדונם, נודע כי הזמרת אסתר גמליאלית הגיעה לביקור אצל בחיר לבה, שומר השדות המפורסם אביגדור יוסיפון. כזאת אין להחמיץ, אמרה המנהיגה, לקחה עמה שני חניכים ויצאה משלחת להזמין את הזמרת, ששמה הולך לפניה לשיר בפני בני המושב... והנה מופיע ליד המועדון השומר יוסיפון, רוכב על סוסו, והמשלחת מקיפה את הזמרת...למרות שכבר הופיעה על במות, גמליאלית הייתה נרגשת והתנצלה על שלבושה אינו הולם הופעה. מבין הנערים עלו קריאות "הבגדים דווקא יפים עליך". עיני היו תלויות כמעט בגובה עיניה של הזמרת המהוללת. היא פתחה בשיר שעשה לו זה מקרוב כנפיים - "הטנדר נוסע"...ועוד השמיעה את "בכרם תימן"... ו"גדליה רבע איש", והמשיכה בשירים מתוך תוכניות תיאטרון "המטאטא". כך המשיכה בהתנדבות ובנפש חפצה והגישה קונצרט שלם 'בלש' (ערבית: חינם)". (6)
 
מלבד הופעות פרטיות בקונצרטים ובנשפים, היו לגמליאלית נותני חסות רבים ומגוונים, החל מתעשיית ההדרים הפלסתינית, ארגונים צבאיים, ויצ"ו, קרן קיימת, מפלגות, ארגוני ספורט, הסתדרות העובדים וכיוצא באלו. שנותיה הראשונות של גמליאלית על בימת הזמר, היו גם שנות "המרד הערבי הגדול", תקופת "חומה ומגדל", ושנות המאבק של היישוב היהודי בפלסתינה וההתארגנות לקראת מלחמת העצמאות. "היא הופיעה בכנסים ובקורסים סודיים של הפו"ש",(7) כתב "מעריב", "העריצה את 'אנשי הטנדר' והוקסמה מיצחק שדה, יגאל אלון ואחרים. 'אהבנו את החברה האלה', אמרה גמליאלית, 'הם היו גיבורים אחד אחד, ואני רציתי לתרום, לעודד אותם. היינו נוסעים מקורס לקורס, ממוצב למוצב, מופיעים ביישובי 'חומה ומגדל', ולרוב נאלצנו ללון שם מפחד הכנופיות' ".(8)
 
צעירה ביותר פרשה גמליאלית באופן זמני מן הבמה (1941), ובהופעות הבודדות שקיימה לאחר מכן, לאחר לידת בנה הבכור, היו לה מלווים חדשים - א.זקס וי.ברגשטיין. בתקופה מאוחרת יותר בקריירה הקצרה שלה,  כאשר חידשה את הופעותיה ב-1945 ו-1946, החל שיתוף הפעולה בינה לבין המלחין נחום נרדי. האחרון כבר חדל להופיע עם ברכה צפירה כשש שנים לפני כן, ושיתוף הפעולה בינו לבין שושנה דמארי כבר פסק גם הוא. תכנית הקונצרטים של גמליאלית בליווי נרדי היתה צפופה למדי, יחסית להופעותיה בעבר.(9) "הוא היה איש קשה מאד" סיפרה גמליאלית, אבל הוסיפה, שהיא הסתדרה איתו יפה. בתחילה, היא התחלקה על הבמה עם שרה יערי או עם אמנים אחרים, אך לאחר חודשים ספורים הופיעה עם המלחין כסולנית יחידה ב"תכנית האמנותית" של נותני חסות, ששכרו אותם להופיע בנשפים, כינוסים ואסיפות. באותה תקופה הופיעה גמליאלית, מידי פעם, גם עם מלווים אחרים, ובכללם גם משה וילנסקי. בגמליאלית, מצא נרדי מבצעת אידיאלית לשירים שהלחין. על איכות אותם קונצרטים שעשתה אתו, מעידים ביצועיה לשירים שהספיקה להקליט בליוויו, כ"הודי חמודי" [מ.דפנא],(10) "אזכור היה עוד ליל" ["אל נא תגידי לי שלום", ע.אבישר], "לילה בגלבוע" [א.שלונסקי] , "בת הרב ואמה" [ש.טשרניחובסקי] ואחרים, ביצועים שהקנו להם צליל וקסם יחודיים.(11) השניים הופיעו לעיתים קרובות גם ב"שחרית לילדים" [בשבתות] ו"במנחה לילדים" שהיו פופולריות באותן שנים. לגמליאלית היתה חיבה מיוחדת כלפי הקהל הצעיר, ועבורה, היו הילדים "הקהל האמיתי".(12) 
 
לאחר סיום מלחמת העולם השניה, כששלחה הסוכנות היהודית משלחות לאירופה, לעודד את ניצולי השואה שהיו עדיין במחנות, ולקדם את שיקומם ואת עלייתם לארץ ישראל, צורפה אסתר גמליאלית למשלחת שנסעה לפסטיבל הנוער הדמוקרטי בפראג ב-1947. בעלה, אביגדור, שוכנע בחשיבות השליחות ו"שיחרר" אותה מהתחיבויותיה המשפחתיות; באותו פרק זמן שלחה לו גמליאלית מאירופה, מכתבים מלאי אהבה. בנוסף לייצוג מוצלח בפסטיבל, בו שרה באיצטדיון החורף בעיר את "ליל גליל" ו"רועה ורועה", לפני אלפי צופים מכל יבשות תבל, נסעה גמליאלית עם המשלחת למחנות העקורים בגרמניה ובאיטליה, שם, סיפרה, הופיעו חברי המשלחת לעיתים קרובות "בתנאים קשים וגרועים, על במה מסודרת מארגזים או מאוטו משא". כששבה משליחותה, פרסם "דבר השבוע" דברים שכתבה אודות חוויותיה מאותה נסיעה: "נדמה היה לנו כי יש להם [בני העם הצ'כי] יחס מיוחד אלינו הארץ-ישראליים, הצועדים ברמה עם המגן-דוד".(13) "בביקור במחנות הנידחים בגרמניה", כתבה, "ראינו את תפקידנו העיקרי מאז עזבנו את הארץ...עיני הילדים האלה [במחנות] שהסתכלו עמוק עמוק לתוך עינינו בחיוכם הצנוע - העלו את הופעותינו לדרגה גבוהה מאד...בשום מקום ובשום הופעה לא שרנו כל כך [בהתרגשות] את 'התקווה' כמו במחנות. אפילו אצלנו, אצל 'הצברים' נוצצו דמעות בעיניים...אולם מעל הכל [התרגשתי]", כתבה גמליאלית, "כששרתי רק לילדים, שירי ילדים. הילדים, יחד איתי, חיקו את תנועותי וביקשו ממני עוד ועוד...הופענו בשיר ובמחול, השתדלנו להבריח את היאוש ולעורר את התקוה".(14) העיתונות המקומית בגרמניה דווחה על ההופעות האלה וציינה כי "אסתר גמליאלית הביאה לנו את היגון והשמחה של העם היהודי".(15) 
 
כזמרת, המשיכה גמליאלית בדרך שהתוותה ברכה צפירה, אך לא חיקתה את קודמתה, וסגנונה היה אישי לחלוטין. בניגוד לצפירה שהיתה "כבולה" לרפרטואר שהלחין או עיבד נחום נרדי, דבר שהביא למחלוקת בין הזמרת והמלחין הקנאי ליצירתו, היתה גמליאלית חופשייה לגמרי בבחירת הרפרטואר. משה וילנסקי, שליווה אותה לעיתים קרובות בקונצרטים שהגישה בשנים הראשונות, לא הגביל אותה, אלא עודד גם ביצועי שירים מפרי עטם של מלחינים אחרים. בנוסף לשירים שהלחין וילנסקי ושירי עם תימניים, כללה גמליאלית, בקונצרטים שהגישה, גם שירים שהלחינו אחרים. מילדותה היא העריצה את ברכה צפירה, ואמרה זאת פעמים רבות בפומבי; עם סגנון עצמאי ורפרטואר שונה, לא היתה תחרות בין שתי הזמרות, וצפירה ראתה בה "ממשיכת דרכה", והחמיאה לה,(16) מחווה שעשתה הזמרת חדת הלשון כלפי זמרות אחרות רק לעיתים נדירות. צפירה אף נקבה, בספרה "קולות רבים", בשמותיהם של ידידיה אדמון, עמנואל עמירן ומתתיהו שלם, שלושה מלחינים שנכללו ברפרטואר של גמליאלית, כמלחינים שאת שיריהם רצתה היא עצמה לבצע, אך נרדי סרב לכלול אותם בקונצרטים שהגישה אתו. 
 
כאשר הופעותיה של גמליאלית נעשו נדירות ביותר, ולמעשה פרשה כבר מבימת הזמר, סיכם המבקר המוסיקאלי ב.רון את התרשמותו ממנה בזו הלשון: "זמרת עממית היא אסתר גמליאלית וזכתה להתחבב על שדרות-הציבור הרחבות. כבת העדה התימנית מצטיינת היא במבטאה העברי המדוייק. קולה קטן-הדיאפזון רך וצלול ובעל גוון "חלילי". כשאר הזמרות בנות העדה התימנית, כן גם אסתר גמליאלית מושפעת מסגנון זמרתה של ברכה צפירה, אך עם כל חוסר עצמיותה האמנותית יש לה נימה אישית משלה, נימה לירית עדינה ורבת חן. שירי המזרח מצלצלים בפיה של אסתר גמליאלית בעדינות, בייחוד שירי תימן. הזמר 'אני צמא', המשודר לעיתים ב"קול ישראל", הוא הדוגמא היפה לכך. אף שירי ילדים ושירים ארץ-ישראליים בעלי אופי אידילי מתרוננים יפה בפיה, כגון הזמר 'אביגיל' לאלתרמן-זעירא".(17)
 
 


1. וילנסקי החל להלחין עבור "המטאטא" ב-1932.    
2. "רצוי ומצוי", (מקומון טבעון ועמק יזרעאל), 10 ביוני, 1994.   
3. מוטי רגב ואדווין סרוסי, [המקור  באנגלית] "מוסיקה פופולרית ותרבות לאומית בישראל", ברקלי: הוצ' אוניברסיטת קליפורניה, 2004, עמ' 197.   
4. שלושה משיריו הראשונים של וילנסקי שהולחנו בהשראת המוסיקה התימנית היו "למרחקים" (1936, "גדליה רבע איש" ,נ.אלתרמן), "קציר בעמק" (1938, ע.הרוסי) ו"הטנדר נוסע" (1939, י.אורלנד); בנימין ברעם, "ג'רוסלם פוסט", 23 במרץ, 1990.   
5. ראיון בגלי צה"ל, פסח, 1983.  
6. צביקה דרור, "שירים ששרנו אז ב'הנוער העובד'", פורסם באתר "זמרשת",  2009.   
7. הפו"ש, "פלוגות השדה", הוקמו במסגרת ה"הגנה" ב-1937 כדי להגן על יישובים מפני התנפלויות של הכנופיות הערביות. מפקד הפו"ש מ-1938 היה יצחק שדה.
8. "מעריב", "סוף שבוע", 22 באפריל, 1983.   
9. שיתוף הפעולה בין נרדי ושושנה דמארי פסק קודם לכן, ודמארי החלה להופיע עם משה וילנסקי ב-1944, כשהחלה להופיע בתיאטרון המוסיקאלי "לי-לה-לו".
10. גמליאלית פגשה את אהוד דפנא, גיבור השיר "הודי חמודי", בתכנית "זה הסוד שלי", כשהיה פצוע לאחר "מלחמת ששת הימים". הוא נהרג ב"מלחמת יום הכיפורים".   
11. לאחד הקונצרטים האלה הגיעה בשנות הארבעים נערה צעירה בעלת שאיפות אמנותיות - יונה עטרי. עטרי, היתה אז חדשה בתל אביב וסבלה מחסרון כיס. היא  האזינה להופעות אחדות של גמליאלית ונרדי מפתח אולם לורנס ובבית קפה בתל-אביב. לאחר אחד הקונצרטים היא פנתה אל גמליאלית, וסיפרה לה שגם היא רוצה להיות זמרת. ללא היסוס הציגה אותה גמליאלית לפני נחום נרדי, והוא צרף אותה למקהלת הבנות שהקים; באותה פגישה עשתה עטרי בעזרת גמליאלית את הצעד הראשון בדרכה אל צמרת בימות הבידור בישראל.    
12. דברים שאמרה בראיון לגלי צה"ל, פסח, 1983.   
13. ממשלת צ'כוסלובקיה תרמה משמעותית להצלחת המשך הלחימה בתקופת מלחמת השחרור, כשסיפקה נשק במסגרת הסכמי ה"רכש".    
14. "אסתר גמליאלית מספרת על ביקורה הראשון באירופה", "דבר השבוע", 13 בנובמבר, 1947, עמ' 17.    
15. עדנה לוינשטיין, "הארץ", 26 באפריל, 1983.   
16. באחד הראיונות התבטאה צפירה: "קולה של אסתר, כמו מעיין זך"; "והקול קול אסתר", "רצוי ומצוי" (מקומון טבעון ועמק יזרעאל), 10 ביוני, 1994. 
17. "דבר השבוע", 6 ביולי, 1950.

<< לפרק הקודם לדף הראשי של אסתר גמליאלית לפרק הבא >>