הקטן
גופן
הגדל
גופן
הלפרין, חגית

צביה כהן, אמהּ של חגית הלפרין

צביה כהן (1990-1909)

צביה כהן לבית גורדון נולדה בלודז' שבפולין. למדה בבית הספר היסודי העברי של יצחק קצנלסון. מגיל 12 למדה בגימנסיה העברית לבנות. הייתה בין מנהלי הסניף של תנועת "גורדוניה" שבלודז', ואף נבחרה כאחת משתי הנשים שכיהנו בוועד המרכזי של "גורדוניה". בשנת 1931 עלתה ארצה והצטרפה יחד עם חבריה לקבוצת "חולדה". בשנת 1931 נישאה לסופר ישראל כהן. לאחר שישראל כהן נכנס לעבוד במערכת השבועון "הפועל הצעיר", עברה לתל-אביב. לזוג נולדו שתי בנות, שתיהן חוקרות ספרות: פרופ' נורית גוברין (1935) ופרופ' חגית הלפרין (1945). צביה כהן הייתה חובבת שירה ושרה במקהלת בית הספר בלודז'. לאחר עלייתה ארצה שרה במקהלת רחובות. לבנותיה הנחילה את אהבת השפה העברית ואת אהבת הזמר העברי.

הגימנסיה העברית לבנות בלודז'  - מזכרונותיה של צביה כהן (גורדון)

עד גיל 12 למדתי בבית הספר של יצחק קצנלסון ואחר כך עברתי לגימנסיה העברית לבנות מיסודו של מ. ז. ברוידא. עברתי את הבחינות ונתקבלתי. בית הספר הזה היה אחד הטובים בעיר. האינטליגנציה שלחה לשם את בנותיה, וכן הציונים שרצו שבנותיהן תלמדנה עברית וגם כאלה, שלא רצו בחילול שבת בבתי הספר הפולניים. שכר הלימוד היה גבוה, אך אבא, שהכיר את חברי ועד- ההורים והם הכירו אותו וידעו שבאמת אין באפשרותו לשלם שכר לימוד גבוה כזה, השיג הנחה בשבילי.

מהכיתה הקטנה בבית הספר של קצנלסון, בת 12 ילדים, "נפלתי" לתוך כיתה בת קרוב ל-35 ילדות. בימים הראשונים הייתי מבוהלת מאד, כל כך הרבה ילדות וכולן לבושות יפה והן מביאות סנדביצי'ים טעימים לכיתה... הרגשתי את עצמי מסכנה וישבתי בשקט במקומי. [---] אגב, בבית הספר של קצנלסון למדו בנים ובנות יחד. לעומת זה הייתה הגימנסיה העברית רק לבנות. היו שלושה בתי ספר תיכוניים של "החברה ליסוד בתי ספר תיכוניים" בלודז' אחד לבנות ושניים לבנים. [--] למדנו בבית הסבפר שלושה מקצועות בשפה העברית: השפה העברית וספרותה, תנ"ך וכן היסטוריה עברית. זה קירב אותנו לעם וכן פיתח בנו את הרגש הלאומי. גם מקהלה הייתה בבית ספרנו ושרנו בשפה העברית. זאת הייתה באמת מקהלה מצוינת ואהבתי מאד את הזימרה ואת שיעורי המקהלה. היינו מתכוננים להופעות וקצרנו תמיד תשואות. בייחד היה זה מרשים כשחברו יחד מקהלת הבנים (משני בתי הספר לבנים) והמקהלה שלנו. המורה שלנו פייבישיץ, לא ידע כל כך טוב עברית, אך היה מוסיקאי והוא חיבב עלינו את השירה והזמרה. גם המנון וגם דגל מיוחד היה לבית ספרנו וכן גם לבית הספר של הבנים. לעתים בשעת חגיגות היינו צועדים בראש חוצות לודז', כל שלושת בתי הספר, עם דגל ועם תזמורת כלי-נשיפה (של הבנים). כמה התגאינו שהנה אנו, ילדי היהודים, צועדים פה בפולין ודגל בידינו ושירה עברית בפינו..."

מתוך: "צִבְיָה כהן (לבית גורדון)" , חוברת זיכרון, בעריכת נורית גוברין וחגית הלפרין, 1992.

(תודה לפרופ' חגית הלפרין על מסירת החומר)


לדף הראשי של חגית הלפרין