מַפּוּחִית תְּנוּ לִי בַּיָּד, מַכּוּשֵׁי הַפֶּלֶא. רַעְיָתוֹ לִוָּה בַּלָּאט מִטִּיּוּל הָעֶלֶם. יָד בְּיָד בְּאֹמֶץ-גִּיל צָעֲדוּ, הָלָכוּ, אַךְ קָצָר, קָצָר הַשְּׁבִיל – הִפָּרֵד יֻכְרָחוּ. לִקְרָאתָם בִּקְתָּה תַּלְבִּין, אֶשְׁנַבָּהּ שְׁחֹר-זַעַם. הוֹי, שְׁבִילִי, אוּלַי תַּמְתִּין, תִּשְׂתָּרַע הַפַּעַם. גַּם אַתָּה מִצְּעֹד הָאֵט, עֶלֶם אֲפֹר-עַיִן; כִּי חָרֵד הַלֵּב, חָרֵד לְפֵרוּד הַשְּׁנַיִם. מַפּוּחִית תְּנוּ לִי בַּיָּד, אֲזַמְּרָה לַצַּעַר, רַעְיָתוֹ לִוָּה בַּלָּאט מִטִּיּוּל הַנַּעַר. כֹּה הַבַּיְתָה הֵם שְׁנֵיהֶם שָׁבוּ שְׁלוּבֵי-זְרוֹעַ, אַךְ נִצַּב-קָם לִפְנֵיהֶם חוֹף-נָהָר גָּבוֹהַּ. וְשָׁכַח אֶת הַמִּשְׁעוֹל הַבָּחוּר-הָרֵעַ. לַיָּמִין בִּמְקוֹם לַשְּׂמֹאל הוֹא צוֹעֵד, פּוֹסֵעַ. הַנָּהָר שָׁם בַּחֲשַׁאי, הִזָּהֵר, הוֹי, חוּשָׁה! מֶה עָשִׂיתָ, נִיקוֹלַי לַנַּעֲרָה קַטְיוּשָׁה? אֶל בֵּיתָהּ לָבוֹא מְאֻחָר הַנַּעֲרָה חוֹשֶׁשֶׁת, אַךְ רַגְלֶיהָ צַר לָהּ צַר, נִלְכְּדוּ בָּרֶשֶׁת. שׁוּב אֵינָן רוֹצוֹת לַחְזֹר, רַגְלֵי-נֹעַר אֵלֶּה... הוֹי, לִי מַפּוּחִית-מִזְמוֹר, מַכּוּשֵׁי-הַפֶּלֶא! מפוחית תנו לי ביד, מכושי הפלא. רעיתו ליוה בלאט מטיול העלם. יד ביד באומץ-גיל צעדו, הלכו, אך קצר, קצר השביל – היפרד יוכרחו. לקראתם בקתה תלבין, אשנבה שחור-זעם. הוי, שבילי, אולי תמתין, תשתרע הפעם. גם אתה מצעוד האט, עלם אפור-עיין; כי חרד הלב, חרד לפרוד השניים. מפוחית תנו לי ביד, אזמרה לצער, רעיתו ליוה בלאט מטיול הנער. כה הביתה הם שניהם שבו שלובי-זרוע, אך ניצב-קם לפניהם חוף-נהר גבוה. ושכח את המשעול הבחור-הרע. לימין במקום לשמואל הוא צועד, פוסע. הנהר שם בחשאי, היזהר, הוי, חושה! מה עשית, ניקולי לנערה קטיושה? אל ביתה לבוא מאוחר הנערה חוששת, אך רגליה צר לה צר, נלכדו ברשת. שוב אינן רוצות לחזור, רגלי-נוער אלה... הוי, לי מפוחית-מזמור, מכושי-הפלא!