הֵן לִבֵּנוּ נוֹשֵׂא שִׁיר תִּקְוָה וַחֲלוֹם עַל עוֹלָם שֶׁל אָדָם בֶּן חֵרוּת. שׁוּב נִשָּׂא זֶה הַצַּו, צַו הַדּוֹר הָאָדֹם, הָרוֹצֶה בַּחַיִּים – גֵּא יָמוּת. בְּאַרְצֵנוּ יָפָה וְנִרְחֶבֶת כָּל אָדָם בָּהּ יוֹדֵעַ עַכְשָׁו: אִם מָחָר הוּא הַקְּרָב, אִם מָחָר גַּח אוֹיֵב, עוֹד הַיּוֹם לַמָּגֵן נִתְיַצַּב. תֹּף יַרְעִים מִמֶּרְחָק, מֵרַעַד אֲדָמָה, הָאוֹיֵב בִּגְבוּלֵנוּ נִצָּב. הֵאָסְפוּ הָעַמִּים לְחוֹמָה אֲדֻמָּה, בְּנֵי פַּטִּישׁ וְחֶרְמֵשׁ אֶלֵּי קְרָב. בְּאַרְצֵנוּ... הן לבנו נושא שיר תקווה וחלום על עולם של אדם בן חרות. שוב נישא זה הצו, צו הדור האדום, הרוצה בחיים – גא ימות. בארצנו יפה ונרחבת כל אדם בה יודע עכשיו: אם מחר הוא הקרב, אם מחר גח אויב, עוד היום למגן נתייצב. תוף ירעים ממרחק מרעד אדמה, האויב בגבולנו ניצב. האספו העמים לחומה אדומה, בני פטיש וחרמש אלי קרב. בארצנו...