לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה לִכְרֹעַ,
לֹא דַּבֶּשֶׁת הִיא אֶל מוּל כּוֹכָב.
זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ,
הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב.
הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ,
שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים.
הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ,
שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.
הֵם זוֹכְרִים,
הֵם זוֹכְרִים
הֵם זוֹכְרִים עוֹד וַאֲנַחְנוּ,
הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טַל?
וְלִבֵּנוּ זֶמֶר,
אוֹ שָׁכַחְנוּ,
אֶת אֲשֶׁר לִשְׁכֹּחַ לֹא נוּכַל!
שׁוּב כְּאָז יָקָר הוֹלֵךְ הַסַּהַר
וּמוֹשֵׁךְ כִּבְקֶרֶן הַיּוֹבֵל.
שׁוּב כְּאָז הַלֵּב פּוֹתֵחַ שַׁעַר,
וְנִדְמֶה לָעַד לֹא יִנָּעֵל.
אַך הַיּוֹם קְסוּמִים וְלֹא מִיַּיִן
שַׁבְנוּ הֵנָּה בַּמִּשְׁעוֹל הַלָּז
לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן,
לְהַדְלִיק שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז.
שִׁירוּ לִי,
כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ
שׁוּב כְּאָז אוֹר סַהַר זֶה וּתְכֹל.
שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ
וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.
כִּי שָׁרוּי, מֻתָּר הוּא לִי הַזֶּמֶר,
כִּי צִיּוֹת זָרַעְתִּי בְּדִמְעָה.
כִּלְרוֹעִים בְּחַג שֶׁל גֵּז הַצֶּמֶר
לָנוּ הַתַּגְמוּל
וְהַתְּרוּמָה.