לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה לִכְרֹעַ,
לֹא דַּבֶּשֶׁת הִיא אֶל מוּל כּוֹכָב.
זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ,
הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב.
הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ,
שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים.
הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ,
שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.
הֵם זוֹכְרִים,
הֵם זוֹכְרִים
הֵם זוֹכְרִים עוֹד וַאֲנַחְנוּ,
הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טַל?
וְלִבֵּנוּ זֶמֶר,
אוֹ שָׁכַחְנוּ,
אֶת אֲשֶׁר לִשְׁכֹּחַ לֹא נוּכַל!
שׁוּב כְּאָז יָקָר הוֹלֵךְ הַסַּהַר
וּמוֹשֵׁךְ כִּבְקֶרֶן הַיּוֹבֵל.
שׁוּב כְּאָז הַלֵּב פּוֹתֵחַ שַׁעַר,
וְנִדְמֶה לָעַד לֹא יִנָּעֵל.
אַך הַיּוֹם קְסוּמִים וְלֹא מִיַּיִן
שַׁבְנוּ הֵנָּה בַּמִּשְׁעוֹל הַלָּז
לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן,
לְהַדְלִיק שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז.
שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ לִי,
כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ
שׁוּב כְּאָז אוֹר סַהַר זֶה וּתְכֹל.
שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ
וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.
לא אורחת גמלים ירדה לכרוע,
לא דבשת היא אל מול כוכב.
זה הרים, הרים שבגלבוע,
הררים צופים אלי מרחב.
הם זוכרים את לובן אוהלינו,
שפשטו בעמק כיונים.
הם זוכרים את מזבחות לילינו,
שעלו באש הניגונים.
הם זוכרים,
הם זוכרים
הם זוכרים עוד ואנחנו,
האם שוב נמלא ראשנו טל?
ולבנו זמר,
או שכחנו,
את אשר לשכוח לא נוכל!
שוב כאז יקר הולך הסהר
ומושך בקרן היובל.
שוב כאז הלב פותח שער,
ונדמה לעד לא יינעל.
איך היום קסומים ולא מיין
שבנו הנה במשעול הלז
לחדש לכתנו אל העין,
להדליק שירנו מני אז.
שירו, שירו, שירו לי,
כי טוב לי, טוב לי, טוב לשמוע
שוב כאז אור סהר זה ותכול.
שירו, שירו, שירו עד ימוש גם הגלבוע
ויצא עמנו במחול.
|
|
מילים: אברהם שלונסקי לחן: נחום נרדי
|
לֹא אוֹרְחַת גְּמַלִּים יָרְדָה לִכְרֹעַ, לֹא דַּבֶּשֶׁת הִיא אֶל מוּל כּוֹכָב. זֶה הָרִים, הָרִים שֶׁבַּגִּלְבּוֹעַ, הֲרָרִים צוֹפִים אֱלֵי מֶרְחָב. הֵם זוֹכְרִים אֶת לֹבֶן אֹהָלֵינוּ, שֶׁפָּשְׁטוּ בָּעֵמֶק כְּיוֹנִים. הֵם זוֹכְרִים אֶת מִזְבְּחוֹת לֵילֵינוּ, שֶׁעָלוּ בְּאֵשׁ הַנִּגּוּנִים.
הֵם זוֹכְרִים, הֵם זוֹכְרִים הֵם זוֹכְרִים עוֹד וַאֲנַחְנוּ, הַאִם שׁוּב נִמְלָא רֹאשֵׁנוּ טַל? וְלִבֵּנוּ זֶמֶר, אוֹ שָׁכַחְנוּ, אֶת אֲשֶׁר לִשְׁכֹּחַ לֹא נוּכַל!
שׁוּב כְּאָז יָקָר הוֹלֵךְ הַסַּהַר וּמוֹשֵׁךְ כִּבְקֶרֶן הַיּוֹבֵל. שׁוּב כְּאָז הַלֵּב פּוֹתֵחַ שַׁעַר, וְנִדְמֶה לָעַד לֹא יִנָּעֵל. אַך הַיּוֹם קְסוּמִים וְלֹא מִיַּיִן שַׁבְנוּ הֵנָּה בַּמִּשְׁעוֹל הַלָּז לְחַדֵּשׁ לֶכְתֵּנוּ אֶל הָעַיִן, לְהַדְלִיק שִׁירֵנוּ מִנִּי אָז.
שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ לִי, כִּי טוֹב לִי, טוֹב לִי, טוֹב לִשְׁמֹעַ שׁוּב כְּאָז אוֹר סַהַר זֶה וּתְכֹל. שִׁירוּ, שִׁירוּ, שִׁירוּ עַד יָמוּשׁ גַּם הַגִּלְבּוֹעַ וְיֵצֵא עִמָּנוּ בְּמָחוֹל.
לא אורחת גמלים ירדה לכרוע, לא דבשת היא אל מול כוכב. זה הרים, הרים שבגלבוע, הררים צופים אלי מרחב. הם זוכרים את לובן אוהלינו, שפשטו בעמק כיונים. הם זוכרים את מזבחות לילינו, שעלו באש הניגונים.
הם זוכרים, הם זוכרים הם זוכרים עוד ואנחנו, האם שוב נמלא ראשנו טל? ולבנו זמר, או שכחנו, את אשר לשכוח לא נוכל!
שוב כאז יקר הולך הסהר ומושך בקרן היובל. שוב כאז הלב פותח שער, ונדמה לעד לא יינעל. איך היום קסומים ולא מיין שבנו הנה במשעול הלז לחדש לכתנו אל העין, להדליק שירנו מני אז.
שירו, שירו, שירו לי, כי טוב לי, טוב לי, טוב לשמוע שוב כאז אור סהר זה ותכול. שירו, שירו, שירו עד ימוש גם הגלבוע ויצא עמנו במחול.
פרטים נוספים
הופיע בספר/חוברת "אנחנו שרים לך", המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה, ירושלים, תשל"ח, עמוד 41
|
|
 |
ביצוע: שושנה דמארי מקור: תקליט גלרון 5794
פסנתר: נחום נרדי

|
|
ביצוע: הדסה סיגלובעיבוד: גיל אלדמעשנת הקלטה: 5.11.1961
מקור: אוסף הקלטות קול ישראל בארכיון הצליל בספריה הלאומית
ביצוע: זמרשת, משתתפי האירועשנת הקלטה: 2008
מקור: אתר זֶמֶרֶשֶׁת
מתוך אירוע זמרשת מס' 4
צוותא ת"א, 21.3.08
גיטרה והובלת שירה: נגה אשד
מנדולינה: עליזה נגר
הטקסט הוא הראשון מבין שני השירים בכותרת "שני ניגונים" (לצד "שיר המים"). ראו אור בספר "על מלאת" (1947). פירוש מפורט על הטקסט יצא בספר "זמר: מסכת עם פירושים ומקורות" (הוצאת "שחרות", תשס"ח).
אליהו הכהן (בתוכניתו "על הדשא" בקיבוץ מעברות) הצביע על הדמיון של חלק מהלחן ל"הורה חדרה" (החלק המשותף: "הם זוכרים ... הם זוכרים עוד ואנחנו").
לחנים נוספים לשיר:
ביצועים נוספים:
כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת
contact@zemereshet.co.il.
בשבילי הגלבוע. מבהירה הגולשת דליה שוורץ:
האבן – כמו אבנים נוספות ועליהן מילות שירים – נמצאת באתר "מצפור שמיר" שעל הגלבוע ושהוקם לזכרם של אודי וערן שמיר (אב ובנו) שנפלו בהפרש של 20 שנה ושאהבו טבע ושירה.
צילם עודד פז