יוֹם תָּמִים בְּאַרְמוֹנִי מִתְקַשֶּׁטֶת אֲנִי מִתְקַשֶּׁטֶת מִתְלַבֶּשֶׁת בִּשְׁבִיסִים שַׂהֲרוֹנִים. אֵלֶּה-הֵן דִּמְעוֹתַי, דִּמְעוֹתַי הַמָּרוֹת. אוֹמְרִים יֵשׁ בָּעוֹלָם נִצָּנִים יָפִים פִּרְחֵי-חֵן קְטַנִּים, סוֹד טָמוּן בָּהֶם! אוֹמְרִים יֵשׁ בָּעוֹלָם עֶלֶם רַךְ, וַעֲדַיִן אַךְ אַיֵּהוּ, אֵיפֹה הוּא, הַגִּידוּ נָא לִי! לֹא לָצֵאת לְטַיֵּל בַּשָּׂדוֹת בַּחֻרְשׁוֹת. זֹאת אָסְרוּ עָלַי... אֻמְלָלִים חַיַּי מִגַּעְגּוּעִים עַד אֵין-סוֹף אֶשָּׂרֵף בַּלֶּהָבָה! וְלִבְכּוֹת בִּדְמָעוֹת גַּם אָסְרוּ עָלַי יום תמים בארמוני מתקשטת אני מתקשטת מתלבשת בשביסים שהרונים בשביסים שהרונים ומרגליות אלה-הן דמעותיי, דמעותיי המרות. אומרים יש בעולם ניצנים יפים פרחי-חן קטנים, סוד טמון בהם! אומרים יש בעולם עלם רך, ועדיין אך איהו, איפה הוא, הגידו נא לי! לוא לצאת לטיל בשדות בחורשות. זואת אסרו עלי... אומללים חיי מגעגועים עד אין-סוף אשרף בלהבה! ולבכות בדמעות גם אסרו עליי