לבן האדם

העתקת מילות השיר

אֲנִי הוּא זֶה הָעוֹמֵד לְפָנֶיךָ, גֵּא, לֹא יְנֻצַּח, אֲשֶׁר הִכּוּנִי בְּמַגְלֵב עַל קָדְקוֹדִי, וְנִשְׁבַּר קָדְקוֹדִי וַיְּזַנֵּק מוֹחִי, יְדַדֶּה בִּכְתָמָיו עַל קִירוֹת הַבָּתִּים וְעַל מִדְרָכוֹת וַיִּזְעַק. אֲנִי הוּא הַיֶּלֶד יִלֵּל עִם הַזְּאֵבִים בָּעֳבִי-הַיְּעָרוֹת, בִּשְׂעָרִי זָרְקָה שֵׂיבָה מִפַּחַד בְּנֵי-אָדָם, פֶּן יָשׁוּבוּ לַיַּעַר וְיִטְרְפוּנִי, אוֹתִי וְאַחַי-הַזְּאֵבִים. אֲנִי הָאֵם הִשְׁלִיכָה עַצְמָהּ לַתְּהוֹם שֶׁל עֶשְׂרִים הַקּוֹמוֹת הַנְּיוּ-יוֹרְקִיּוֹת, וּשְׁנֵי יְלָדַי בִּזְרוֹעוֹתַי, חֲבוּקִים חִבּוּקֵי אַהֲבָה. אֲנִי, הָאֵם, לִילָדַי אָמַרְתִּי: רְאוּ, מַה נָּאָה הַטִּיסָה הַזֹּאת, נַשְּׁקוּנִי, עוֹלָלַי, חַבְּקוּנִי וְנָטוּסָה. - וַנִּתְרַסֵּק אֲנִי וִילָדַי וַיֵּקַל לָנוּ. אֲנִי הוּא אֲשֶׁר טֻלְטַלְתִּי מִחוֹף אֱלֵי חוֹף וְלַמּוֹלֶדֶת לֹא הִגַּעְתִּי. גּוּפִי נִקְלַע לַסְּלָעִים בְּאַחַד הַיָּמִים הַגְּדוֹלִים. וַיְּגַלְגְּלוּנִי הַגַּלִּים, יַחְלִיקוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַטְּפוּ בְּשָׂרִי הַקָּרוּעַ. הַדָּגִים סַבּוּנִי וְתָהוּ: מָה הַקְּרָעִים הַלָּלוּ? הַלָּזֶה יִקָּרֵא אָדָם? אֲנִי הוּא זֶה הָעוֹמֵד לְפָנֶיךָ. הַלָּזֶה יִקָּרֵא אָדָם?אני הוא זה העומד לפניך, גא, לא ינוצח, אשר היכוני במגלב על קודקודי, ונשבר קודקודי ויזנק מוחי, ידדה בכתמיו על קירות הבתים ועל מדרכות ויזעק. אני הוא הילד ילל עם הזאבים בעבי-היערות, בשערי זרקה שיבה מפחד בני-אדם, פן ישובו ליער ויטרפוני, אותי ואחי-הזאבים. אני האם השליכה עצמה לתהום של עשרים הקומות הניו-יורקיות, ושני ילדי בזרועותי, חבוקים חיבוקי אהבה. אני, האם, לילדי אמרתי: ראו, מה נאה הטיסה הזאת, נשקוני, עוללי, חבקוני ונטוסה. - ונתרסק אני וילדי ויקל לנו. אני הוא אשר טולטלתי מחוף אלי חוף ולמולדת לא הגעתי. גופי נקלע לסלעים באחד הימים הגדולים. ויגלגלוני הגלים, יחליקוני חרש, ילטפו בשרי הקרוע. הדגים סבוני ותהו: מה הקרעים הללו? הלזה יקרא אדם? אני הוא זה העומד לפניך. הלזה יקרא אדם?
מילים: אנדה עמיר-פינקרפלד
לחן: נסים נסימוב
כתיבה: יוני 1939

אֲנִי הוּא זֶה
הָעוֹמֵד לְפָנֶיךָ,
גֵּא, לֹא יְנֻצַּח,
אֲשֶׁר הִכּוּנִי בְּמַגְלֵב עַל קָדְקוֹדִי,
וְנִשְׁבַּר קָדְקוֹדִי
וַיְּזַנֵּק מוֹחִי,
יְדַדֶּה בִּכְתָמָיו עַל קִירוֹת הַבָּתִּים
וְעַל מִדְרָכוֹת
וַיִּזְעַק.

אֲנִי הוּא הַיֶּלֶד
יִלֵּל עִם הַזְּאֵבִים
בָּעֳבִי-הַיְּעָרוֹת,
בִּשְׂעָרִי זָרְקָה שֵׂיבָה
מִפַּחַד בְּנֵי-אָדָם,
פֶּן יָשׁוּבוּ לַיַּעַר וְיִטְרְפוּנִי,
אוֹתִי וְאַחַי-הַזְּאֵבִים.

אֲנִי הָאֵם
הִשְׁלִיכָה עַצְמָהּ לַתְּהוֹם
שֶׁל עֶשְׂרִים הַקּוֹמוֹת הַנְּיוּ-יוֹרְקִיּוֹת,
וּשְׁנֵי יְלָדַי בִּזְרוֹעוֹתַי,
חֲבוּקִים חִבּוּקֵי אַהֲבָה.

אֲנִי, הָאֵם, לִילָדַי אָמַרְתִּי:
רְאוּ, מַה נָּאָה הַטִּיסָה הַזֹּאת,
נַשְּׁקוּנִי, עוֹלָלַי, חַבְּקוּנִי
וְנָטוּסָה.
- וַנִּתְרַסֵּק אֲנִי וִילָדַי
וַיֵּקַל לָנוּ.

אֲנִי הוּא אֲשֶׁר טֻלְטַלְתִּי
מִחוֹף אֱלֵי חוֹף
וְלַמּוֹלֶדֶת לֹא הִגַּעְתִּי.
גּוּפִי נִקְלַע לַסְּלָעִים
בְּאַחַד הַיָּמִים הַגְּדוֹלִים.
וַיְּגַלְגְּלוּנִי הַגַּלִּים,
יַחְלִיקוּנִי חֶרֶשׁ, יְלַטְּפוּ בְּשָׂרִי הַקָּרוּעַ.
הַדָּגִים סַבּוּנִי וְתָהוּ:
מָה הַקְּרָעִים הַלָּלוּ? הַלָּזֶה יִקָּרֵא אָדָם?

אֲנִי הוּא זֶה
הָעוֹמֵד לְפָנֶיךָ.
הַלָּזֶה יִקָּרֵא אָדָם?
אני הוא זה
העומד לפניך,
גא, לא ינוצח,
אשר היכוני במגלב על קודקודי,
ונשבר קודקודי
ויזנק מוחי,
ידדה בכתמיו על קירות הבתים
ועל מדרכות
ויזעק.

אני הוא הילד
ילל עם הזאבים
בעבי-היערות,
בשערי זרקה שיבה
מפחד בני-אדם,
פן ישובו ליער ויטרפוני,
אותי ואחי-הזאבים.

אני האם
השליכה עצמה לתהום
של עשרים הקומות הניו-יורקיות,
ושני ילדי בזרועותי,
חבוקים חיבוקי אהבה.

אני, האם, לילדי אמרתי:
ראו, מה נאה הטיסה הזאת,
נשקוני, עוללי, חבקוני
ונטוסה.
- ונתרסק אני וילדי
ויקל לנו.

אני הוא אשר טולטלתי
מחוף אלי חוף
ולמולדת לא הגעתי.
גופי נקלע לסלעים
באחד הימים הגדולים.
ויגלגלוני הגלים,
יחליקוני חרש, ילטפו בשרי הקרוע.
הדגים סבוני ותהו:
מה הקרעים הללו? הלזה יקרא אדם?

אני הוא זה
העומד לפניך.
הלזה יקרא אדם?




 פרטים נוספים


מתוך "גדיש" 1949   העתקת מילות השיר

 



אֲנִי הוּא זֶה הָעוֹמֵד לְפָנֶיךָ
גֵּא לֹא יְנֻצַּח
אֲשֶׁר הִכּוּנִי בְּמַגְלֵב עַל קָדְקוֹדִי
וְנִשְׁבַּר קָדְקוֹדִי
וַיְּזַנֵּק מוֹחִי
בִּכְתָמָיו דִּידָה עַל קִירוֹת הַבָּתִּים
וְעַל מִדְרָכוֹת, וְזָעַק

אֲנִי הוּא זֶה שְׁבוּר הַשִּׁנַּיִם
רְאֵה קִרְעֵי לִסְתּוֹתַי בְּפִי הַקָּרוּעַ
הַאֲזֵן לִקְרִיאוֹת הַלָּשׁוֹן הַפְּצוּעָה
הֲבָרוֹת וְקִטְעֵי מִלִּים מוּזָרוֹת
אֲנִי הוּא

אֲנִי הוּא זֶה שְׁחוּק הַצִּפָּרְנַיִם
שֻׁפּוּ בְּאַבְנֵי הַכְּבִישִׁים
שִׁפְשְׁפוּם בְּמִבְרְשׁוֹת בַּרְזֶל
וַיַּלְבִּינוּ הָאֲבָנִים מִבּוּשָׁה
לִכְתַב הַחַרְטֻמִים שֶׁל צִפָּרְנַי הַשְּׁחוּקוֹת

אֲנִי הוּא הַיֶּלֶד
יִלֵּל עִם זְאֵבִים בָּעֳבִי יְעָרוֹת
וּבִשְׂעָרִי זָרְקָה הַשֵׁיבָה
מִפַּחַד בְּנֵי הָאָדָם
פֶּן יָשׁוּבוּ לַיַּעַר וְיִטְרְפוּנוּ
אוֹתִי וְאַחַי הַזְּאֵבִים

אֲנִי הָאֵם
זָרַקְתִּי עַצְמִי לַתְּהוֹם
שֶׁל עֶשְׂרִים הַקּוֹמוֹת
וּשְׁנֵי יְלָדַי בִּזְרוֹעוֹתַי
חֲבוּקִים חִבּוּקֵי אַהֲבָה
אֲנִי הָאֵם לִילָדַי אָמַרְתִּי
רְאוּ מַה נָּאָה טִיסָה זוֹ
נַשְּׁקוּנִי, יְלָדַי, חַבְּקוּנִי
וְנָטוּסָה
וַנִּתְרַסֵּק אֲנִי וִילָדַי
וַיוּקַל לָנוּ

אֲנִי הוּא הַמְּטֹרָף
הַזּוֹעֵק בִּרְחוֹבוֹת פָּרִיז רַבָּתִי
"יְחִי הַמַּיְסֵר הַייל יְחִי" [ הַמְּיַסֵּר ? ]
וְהַפָּנִים הַתְּפוּחִים, הַפָּנִים הַמֻּכִּים
פָּנַי הֵמָּה

אֲנִי הוּא אֲשֶׁר טֻלְטַלְתִּי
מֵחוֹף אֱלֵי חוֹף, וּלְמוֹלַדְתִּי לֹא הִגַּעְתִּי
גּוּפִי נִקְלַע לַסְּלָעִים
בְּאַחַד הַיָּמִים הַגְּדוֹלִים
וַיְּגַלְגְּלוּנִי הַגַּלִּים, יַחְלִיקוּנִי חֶרֶשׁ
יְלַטְּפוּ בְּשָׂרִי הַקָּרוּעַ
הַדָּגִים סַבּוּנִי, וְתָהוּ:
מָה הַקְּרָעִים הַלָּלוּ? הַלָּזֶה יִקָּרֵא אָדָם?

אֵלִי, אֵלִי, הַלָּזֶה יִקָּרֵא בֶּן-אָדָם?
כַּזֹּאת בִּי עָשִׂיתָ, הָאָדָם, וְתוּ לֹא?
מָה אֲיַעֵצְךָ וַעֲשֵׂה
וְתִתְחַדֵּשׁ בְּמַעֲשֶׂיךָ כְּבָרִאשׁוֹנָה?

רַחֲמַי, רַחֲמַי, עָלֶיךָ, בֶּן הָאָדָם
אני הוא זה העומד לפניך
גא לא ינוצח
אשר היכוני במגלב על קדקודי
ונשבר קדקודי
ויזנק מוחי
בכתמיו דידה על קירות הבתים
ועל מדרכות, וזעק

אני הוא זה שבור השיניים
ראה קרעי לסתותיי בפי הקרוע
האזן לקריאות הלשון הפצועה
הברות וקטעי מילים מוזרות
אני הוא

אני הוא זה שחוק הציפורניים
שופו באבני הכבישים
שפשפום במברשות ברזל
וילבינו האבנים מבושה
לכתב החרטומים של ציפורניי השחוקות

אני הוא הילד
יילל עם זאבים בעבי יערות
ובשערי זרקה השיבה
מפחד בני האדם
פן ישובו ליער ויטרפונו
אותי ואחיי הזאבים

אני האם
זרקתי עצמי לתהום
של עשרים הקומות
ושני ילדיי בזרועותיי
חבוקים חיבוקי אהבה
אני האם לילדיי אמרתי
ראו מה נאה טיסה זו
נשקוני, ילדיי, חבקוני
ונטוסה
ונתרסק אני וילדי
ויוקל לנו

אני הוא המטורף
הזועק ברחובות פריז רבתי
"יחי המייסר הייל יחי"
והפנים התפוחים, הפנים המוכים
פניי המה

אני הוא אשר טולטלתי
מחוף אלי חוף, ולמולדת לא הגעתי
גופי נקלע לסלעים
באחד הימים הגדולים
ויגלגלוני הגלים, יחליקוני חרש
ילטפו בשרי הקרוע
הדגים סבוני, ותהו:
מה הקרעים הללו? הלזה ייקרא אדם?

אלי, אלי, הלזה ייקרא בן-אדם?
כזאת בי עשית, האדם, ותו לא?
מה איעצך ועשה
ותתחדש במעשיך כבראשונה?

רחמיי, רחמיי, עליך, בן האדם




 פרטים נוספים

ביצוע:

 

מקהלת מעברות 

על השיר

תאריך הכתיבה של הגרסה המקורית - לפי "גדיש".


כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת contact@zemereshet.co.il.




עדכון אחרון: 04.06.2022 12:17:50


© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם

נהנית מזמרשת?
אתר זמרשת מתקיים בזכות תרומות.
עזרו לנו להמשיך במפעל!
לתרומה קבועה או חד פעמית: