הקטן
גופן
הקטן גופן הגדל
גופן
הגדל גופן
חיפוש פנימי באתר
לנשמת עושה השחר
אִם הָאָדָם עֵץ שָׂדֶה – הָעָם יָעַר, סוֹפְרָיו עֲצֵי מַאֲכָל וּפְרָחָיו נְדִיבָיו; וּדְבַר-עֶצֶב לִרְאוֹת אַחֲרַי הַסָּעַר עֲצֵי פְרִי וּפְרָחִים נוֹפְלִים בִּסְבִיבָיו. עֵץ עֹשֵׂה פְּרִי הָדָר הָיִיתָ, פֶּרֶץ, בִּתְנוּבָתְךָ מַמְתַּקִּים הִשְׁבַּעְתָּנוּ, וּבְעוֹדְךָ רַעֲנָן נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ וּמָתְקְךָ חָדַל... הָהּ מָה עֲכַרְתָּנוּ! אֲגֻדַּת פְּרָחִים נוֹבְלִים לִי לָקַחְתִּי, בִּזְמַנָּם גַּם הֵם הֲדַר יַעֲרָם הָיוּ, וּלְכָלִיל עַל קִבְרְךָ אֹתָם הִנַּחְתִּי – מֵי-רֹאשִׁי שָׁתוּ, דִּמְעָתִי רָוָיוּ. זוּ כָל כֹּחִי לָךְ, אָח אֹבֵד וָרֵעַ! מִנְחָה חֲרֵבָה אֵין שֶׁמֶן וּלְבֹנָה. אַל נָא תָּעַט בָּהּ; הֵן מִי לֹא יוֹדֵעַ כִּי מוֹתָר לֹא בִקְּשָׁה נַפְשְׁךָ הַנְּבוֹנָה? עֵדִים לָנוּ עַל זֹאת כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ! כָּל יָמֶיךָ לְטוֹבַת עַמְּךָ עָמַלְתָּ, עָמַלְתָּ עַד כְּלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרָךָ, עָמַלְתָּ וּמְצֹא שָׂכָר לֹא יִחַלְתָּ. מִחוּץ וּמִבַּיִת אֶת רִיבוֹ רַבְתָּ וּלְךָ גַּם נַפְשְׁךָ לֹא הָיְתָה לְשָׁלָל; אֶל מוּל הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה קָרָבְתָּ, אַף נָפַלְתָּ עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל. לְצִיּוֹן קִנְאָה גְּדוֹלָה קִנֵּאתָ, פֶּרֶץ, נַפְשְׁךָ וְנַפְשׁוֹתֵינוּ אֵלֶיהָ נָשָׂאתָ, אַךְ מִנֶּגֶד רָאִיתָ אֶת הָאָרֶץ כִּרְאוֹת חֲזוֹן לֵב – וְשָׁמָּה לֹא בָאתָ. בִּסְפָרֶיךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֶעֱשַׁרְתָּ – וּלְבֵיתְךָ אַחֲרֶיךָ מְאוּם לֹא הוֹרַשְׁתָּ; אִשָּׁה וִיתוֹמִים חֲמִשָּׁה הִשְׁאַרְתָּ – הָהּ הַצֹּאן הָהֵנָּה עַל מִי נָטַשְׁתָּ? וּכְכָל תּוֹפֵס בָּנוּ כִּנּוֹר וָנֵבֶל כַּיּוֹנֵק מֵאֶרֶץ צִיָּה עָלִיתָ; אַל טַל אַל מָטָר, אַל דֹּמֶן וָזָבֶל וּלְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי – פְּרִי הָדָר – הָיִיתָ. הִנֵּה, אִישׁ צָמַח, צָמַחְתָּ מִתַּחְתֶּיךָ, לִבְּךָ נְשָׂאֲךָ וּבְהִתְנַשֵּׂא נָבַלְתָּ; מֵחֹסֶר מַיִם חַיִּים נָס לֵחָךָ וּכְקַשׁ יָבֵשׁ מָלֵא אֻכֹּל אֻכָּלְתָּ. גּוֹרָלְךָ גּוֹרַל הָעֵצִים כֻּלָּמוֹ עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל פִּרְיָם יִשָּׂאוּ: אֵי-מִזֶּה מֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ אִם גַּם בִּמְקוֹרָם הַמַּיִם לֹא גָאוּ? כִּי מָה כָּל עַמֵּנוּ וּמָה סִפְרָתוֹ? חָלָל גָּדוֹל, עֲנָק שֹׁכֵב לְמַעֲצֵבָה; כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ מְקוֹם קְבֻרָתוֹ וּסְפָרָיו – הַכְּתֹבֶת עַל הַמַּצֵּבָה!אם האדם עץ שדה – העם יער, סופריו עצי מאכל ופרחיו נדיביו; ודבר-עצב לראות אחרי הסער עצי פרי ופרחים נופלים בסביביו. עץ עושה פרי הדר היית, פרץ, בתנובתך ממתקים השבעתנו, ובעודך רענן נגדעת לארץ ומתקך חדל... הה מה עכרתנו! אגודת פרחים נובלים לי לקחתי, בזמנם גם הם הדר יערם היו, ולכליל על קברך אותם הנחתי – מי-ראשי שתו, דמעתי רוויו. זו כל כוחי לך, אח אובד ורע! מנחה חרבה אין שמן ולבונה. אל נא תעט בה; הן מי לא יודע כי מותר לא בקשה נפשך הנבונה? עדים לנו על זאת כל ימי חייך! כל ימיך לטובת עמך עמלת, עמלת עד כלות בשרך ושארך, עמלת ומצוא שכר לא ייחלת. מחוץ ומבית את ריבו רבת ולך גם נפשך לא הייתה לשלל; אל מול המלחמה החזקה קרבת, אף נפלת על במותיך חלל. לציון קנאה גדולה קינאת, פרץ, נפשך ונפשותינו אליה נשאת, אך מנגד ראית את הארץ כראות חזון לב – ושמה לא באת. בספריך בית ישראל העשרת – ולבתך אחריך מאום לא הורשת; אישה ויתומים חמישה השארת – הה הצאן ההנה על מי נטשת? וככל תופס בנו כינור ונבל כיונק מארץ ציה עלית; אל טל אל מטר, אל דומן וזבל ולעץ עושה פרי – פרי הדר – היית. הנה, איש צמח, צמחת מתחתיך, לבך נשאך ובהתנשא נבלת; מחוסר מים חיים נס לחך וכקש יבש מלא אכול אוכלת. גורלך גורל העצים כולמו על הרי ישראל פרים יישאו: אי-מזה מי מלא יימצו למו אם גם במקורם המים לא גאו? כי מה כל עמנו ומה ספרתו? חלל גדול, ענק שוכב למעצבה; כל הארץ כולה מקום קבורתו וספריו – הכתובת על המצבה!
מילים: יהודה לייב גורדון
לחן: דוד קבונובסקי
כתיבה: 1887
הלחנה: 1892

אִם הָאָדָם עֵץ שָׂדֶה – הָעָם יָעַר,
סוֹפְרָיו עֲצֵי מַאֲכָל וּפְרָחָיו נְדִיבָיו;
וּדְבַר-עֶצֶב לִרְאוֹת אַחֲרַי הַסָּעַר
עֲצֵי פְרִי וּפְרָחִים נוֹפְלִים בִּסְבִיבָיו.

עֵץ עֹשֵׂה פְּרִי הָדָר הָיִיתָ, פֶּרֶץ,
בִּתְנוּבָתְךָ מַמְתַּקִּים הִשְׁבַּעְתָּנוּ,
וּבְעוֹדְךָ רַעֲנָן נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ
וּמָתְקְךָ חָדַל... הָהּ מָה עֲכַרְתָּנוּ!

אֲגֻדַּת פְּרָחִים נוֹבְלִים לִי לָקַחְתִּי,
בִּזְמַנָּם גַּם הֵם הֲדַר יַעֲרָם הָיוּ,
וּלְכָלִיל עַל קִבְרְךָ אֹתָם הִנַּחְתִּי –
מֵי-רֹאשִׁי שָׁתוּ, דִּמְעָתִי רָוָיוּ.

זוּ כָל כֹּחִי לָךְ, אָח אֹבֵד וָרֵעַ!
מִנְחָה חֲרֵבָה אֵין שֶׁמֶן וּלְבֹנָה.
אַל נָא תָּעַט בָּהּ; הֵן מִי לֹא יוֹדֵעַ
כִּי מוֹתָר לֹא בִקְּשָׁה נַפְשְׁךָ הַנְּבוֹנָה?

עֵדִים לָנוּ עַל זֹאת כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ!
כָּל יָמֶיךָ לְטוֹבַת עַמְּךָ עָמַלְתָּ,
עָמַלְתָּ עַד כְּלוֹת בְּשָׂרְךָ וּשְׁאֵרָךָ,
עָמַלְתָּ וּמְצֹא שָׂכָר לֹא יִחַלְתָּ.

מִחוּץ וּמִבַּיִת אֶת רִיבוֹ רַבְתָּ
וּלְךָ גַּם נַפְשְׁךָ לֹא הָיְתָה לְשָׁלָל;
אֶל מוּל הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה קָרָבְתָּ,
אַף נָפַלְתָּ עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל.

לְצִיּוֹן קִנְאָה גְּדוֹלָה קִנֵּאתָ, פֶּרֶץ,
נַפְשְׁךָ וְנַפְשׁוֹתֵינוּ אֵלֶיהָ נָשָׂאתָ,
אַךְ מִנֶּגֶד רָאִיתָ אֶת הָאָרֶץ
כִּרְאוֹת חֲזוֹן לֵב – וְשָׁמָּה לֹא בָאתָ.

בִּסְפָרֶיךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֶעֱשַׁרְתָּ –
וּלְבֵיתְךָ אַחֲרֶיךָ מְאוּם לֹא הוֹרַשְׁתָּ;
אִשָּׁה וִיתוֹמִים חֲמִשָּׁה הִשְׁאַרְתָּ –
הָהּ הַצֹּאן הָהֵנָּה עַל מִי נָטַשְׁתָּ?

וּכְכָל תּוֹפֵס בָּנוּ כִּנּוֹר וָנֵבֶל
כַּיּוֹנֵק מֵאֶרֶץ צִיָּה עָלִיתָ;
אַל טַל אַל מָטָר, אַל דֹּמֶן וָזָבֶל
וּלְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי – פְּרִי הָדָר – הָיִיתָ.

הִנֵּה, אִישׁ צָמַח, צָמַחְתָּ מִתַּחְתֶּיךָ,
לִבְּךָ נְשָׂאֲךָ וּבְהִתְנַשֵּׂא נָבַלְתָּ;
מֵחֹסֶר מַיִם חַיִּים נָס לֵחָךָ
וּכְקַשׁ יָבֵשׁ מָלֵא אֻכֹּל אֻכָּלְתָּ.

גּוֹרָלְךָ גּוֹרַל הָעֵצִים כֻּלָּמוֹ
עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל פִּרְיָם יִשָּׂאוּ:
אֵי-מִזֶּה מֵי מָלֵא יִמָּצוּ לָמוֹ
אִם גַּם בִּמְקוֹרָם הַמַּיִם לֹא גָאוּ?

כִּי מָה כָּל עַמֵּנוּ וּמָה סִפְרָתוֹ?
חָלָל גָּדוֹל, עֲנָק שֹׁכֵב לְמַעֲצֵבָה;
כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ מְקוֹם קְבֻרָתוֹ
וּסְפָרָיו – הַכְּתֹבֶת עַל הַמַּצֵּבָה!
אם האדם עץ שדה – העם יער,
סופריו עצי מאכל ופרחיו נדיביו;
ודבר-עצב לראות אחרי הסער
עצי פרי ופרחים נופלים בסביביו.

עץ עושה פרי הדר היית, פרץ,
בתנובתך ממתקים השבעתנו,
ובעודך רענן נגדעת לארץ
ומתקך חדל... הה מה עכרתנו!

אגודת פרחים נובלים לי לקחתי,
בזמנם גם הם הדר יערם היו,
ולכליל על קברך אותם הנחתי –
מי-ראשי שתו, דמעתי רוויו.

זו כל כוחי לך, אח אובד ורע!
מנחה חרבה אין שמן ולבונה.
אל נא תעט בה; הן מי לא יודע
כי מותר לא בקשה נפשך הנבונה?

עדים לנו על זאת כל ימי חייך!
כל ימיך לטובת עמך עמלת,
עמלת עד כלות בשרך ושארך,
עמלת ומצוא שכר לא ייחלת.

מחוץ ומבית את ריבו רבת
ולך גם נפשך לא הייתה לשלל;
אל מול המלחמה החזקה קרבת,
אף נפלת על במותיך חלל.

לציון קנאה גדולה קינאת, פרץ,
נפשך ונפשותינו אליה נשאת,
אך מנגד ראית את הארץ
כראות חזון לב – ושמה לא באת.

בספריך בית ישראל העשרת –
ולבתך אחריך מאום לא הורשת;
אישה ויתומים חמישה השארת –
הה הצאן ההנה על מי נטשת?

וככל תופס בנו כינור ונבל
כיונק מארץ ציה עלית;
אל טל אל מטר, אל דומן וזבל
ולעץ עושה פרי – פרי הדר – היית.

הנה, איש צמח, צמחת מתחתיך,
לבך נשאך ובהתנשא נבלת;
מחוסר מים חיים נס לחך
וכקש יבש מלא אכול אוכלת.

גורלך גורל העצים כולמו
על הרי ישראל פרים יישאו:
אי-מזה מי מלא יימצו למו
אם גם במקורם המים לא גאו?

כי מה כל עמנו ומה ספרתו?
חלל גדול, ענק שוכב למעצבה;
כל הארץ כולה מקום קבורתו
וספריו – הכתובת על המצבה!




על השיר

שיר הספד על פרץ סמולנסקין. נדפס לראשונה בקובץ "כנסת ישראל" טורים 287 - 288 בערכית שמואל פנחס רבינוביץ', שנה א', ורשה תרמ"ז (1887). ראו את דף השער של הספר.

את סיפור השיר מביא באריכות אליהו הכהן, "'אהבת ארץ מולדת': פרץ סמולנסקין ושיר המולדת הראשון", כאורח בבלוג של פרופ' דוד אסף "עונ"ש (עונג שבת)", 10.6.2016.

המשורר קיבץ את השיר עם שירי הספד נוספים ביצירה "נאד של דמעות: קבוצת כתובות שעל גבי הקברים". ראו טקסט מלא של היצירה השלמה מתוך "פרויקט בן יהודה".

האזינו לשמעון כהן מבצע את מנגינת השיר בפסנתר.


כל מידע נוסף אודות השיר, כולל הערות, סיפורים, צילומים – יתקבל בברכה לכתובת contact@zemereshet.co.il.




© זכויות היוצרים שמורות לזֶמֶרֶשֶׁת ו/או למחברים ו/או לאקו"ם