כִּי נִתְקַע יָתֵד בַּנֶּגֶב שָׁר וָרָן אָז הַגָּלִיל מִי אָמַר: קְטַנָּה אַרְצֵנוּ וְיָדַעְנוּ בָּהּ כָּל שְׁבִיל. עוֹד שְׁבִילִים לָךְ, הַמּוֹלֶדֶת לֹא דָּרְכָה בָּם רֶגֶל-בֵּן צְפוֹן עֲלוֹת וּדְרוֹם לָרֶדֶת וּמִזְרָחָה הִתְכַּוֵּן! הוֹי, הַנֶּגֶב אָח עֲנָק לִי כִּי נִגְלֵיתָ פֶּתַע יוֹם. שָׂא בְּרָכָה וְהִתְחַזָּק לִי, לֹא לָשַׁוְא הָיָה חֲלוֹם. עֲיָנוֹת בְּךָ, הַנֶּגֶב עוֹד יַפְרִיחוּ, יַרְווּ כַּר תִּתְבַּשֵּׂם בְּבֹשֶׂם רֶגֶב וּבְזֶמֶר אֶלֶף כְּפָר. הוֹ, הַנֶּגֶב, רֵעַ אַחָא בִּמְשׂוֹשְׂךָ גַּם לִי אָז גִּיל! בִּרְכָתי שְׁלוּחָה אֵלֶיךָ – שָׂא אַחִי בִּרְכַּת גָּלִיל!כי נתקע יתד בנגב שר ורן אז הגליל מעמה קטנה ארצנו וידענו בה כל שביל עוד שבילים לך המולדת לא דרכה בם רגל בן צפון עלות ודרום לרדת ומזרחה התכוון הוי הנגב אך ענק לי כי נגלית פתע יום שא ברכה והתחזק לי לא לשווא היה חלום עיינות בך, הנגב עוד יפריחו ירוו כר תתבשם בבושם רגב ובזמר אלף כפר הו הנגב רע אחא במשושך גם לי אז גיל ברכתי שלוחה אליך שא אחי ברכת גליל