לוּ בָּאתָ פִּתְאֹם לְנֶגְדִּי בָּרְחוֹב, יָדַיִם בַּכִּיס וּצְחוֹק בָּעֵינַיִם וּצְלִיל פְּסִיעוֹתֶיךָ בְּקֶצֶב מֻכָּר - הָיִיתִי עוֹמֶדֶת נִדְהֶמֶת, נִבְהֶלֶת לְאוֹר הֶחָזוֹן הַנִּפְלָא, הַיָּקָר. עַד הִתְפָּרֵץ תְּמוּנָתְךָ אֶל הָעֹמֶק תַּפִּיל כָּל כָּתְלֵי הַסְּפֵקוֹת בְּתוֹכִי תָּנִיף וְתָעִיף זְרוֹעוֹתַי לְחַבְּקֶךָ בִּצְחוֹק וּבְדֶמַע אָחִי, אָחִי! לו באת פתאום לנגדי ברחוב, ידיים בכיס וצחוק בעינים וצליל פסיעותיך בקצב מכר - הייתי עומדת נדהמת, נבהלת לאור החזון הנפלא היקר. עד התפרץ תמונתך אל העומק תפיל כל כתלי הספקות בתוכי תניף ותעיף זרועותי לחבקך בצחוק ובדמע אחי, אחי!