א. יֶלֶד, יֶלֶד...
הַפַּרְפַּר:
יֶלֶד, יֶלֶד, בּוֹאָה!
לָמָּה כֹּה תֵּשֵׁב פֹּה בְּלִי נוֹעַ?
אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ
לָמָּה זֶה כֹּה תִּתְיַגֵּעַ?
הַיֶּלֶד:
אַל נָא תַּפְרִיעֵנִי,
כִּי עָסוּק הִנֵּנִי:
אֲנִי מֵכִין אֶת שִׁעוּרַי,
שֶׁהִטִּילוּ עָלַי מוֹרַי.
הַוֶּרֶד:
יֶלֶד, יֶלֶד, נוּחַ!
הַגַּנָּה אִתָּנוּ בֹּא לָשׂוּחַ!
עִם כֻּלָּנוּ יַחַד
יָכוֹל אַתָּה לִרְקֹד בְּלִי פַּחַד.
הַיֶּלֶד:
אַל נָא, לוּ שְׁמָעֵנִי,
אַל וַרְדִּי, אַל תַּשִּׁיאֵנִי;
אִם אֵצֵא אֶל הַגִּנָּה –
יַעֲמִידוּנִי בַּפִּנָּה.
הַחֲבַצֶּלֶת:
יֶלֶד, יֶלֶד, קוּמָה!
אַל תִּכְתֹּב וְאַל תִּקְרָא מְאוּמָה!
הַמַּחְבֶּרֶת הַנִּיחָה,
גַּם אֶת הַדִּקְדּוּק הַשְׁלִיכָה.
הַיֶּלֶד:
אַל נָא, חֲבַצֶּלֶת,
אַל תֶּהְגִּי אִוֶּלֶת;
אִם לֹא אֵדַע מַה זֶּה מַפִּיק
אֲקַבֵּל הֵן "לֹא-מַסְפִּיק".
הַנַּרְקִיס:
יֶלֶד, יֶלֶד, הֶרֶף!
שׁוּר: הִנֵּה הִגִּיעַ כְּבָר הָעֶרֶב
צֹר אֶת כָּל סְפָרֶיךָ,
וְשִׂים אוֹתָם בְּיַלְקוּטֶךָ.
הַיֶּלֶד:
דַּי לִי, כְּבָר גָּמַרְתִּי,
אֶת סְפָרַי סִדַּרְתִּי
עַכְשָׁו אֲנִי יָכוֹל לִרְקֹד
עִם כֻּלָּם יָפֶה מְאֹד.
ב. הַמָּחוֹל
מַה טּוֹב וּמַה נֶּחְמָד
צֵאת בַּמָּחוֹל יָד בְּיָד!
לִרְקֹד וּלְהִשְׁתּוֹבֵב –
זֹאת גַּם אֲנִי אוֹהֵב.
אַךְ עֵת לַכֹּל, חֲבִיבַי!
אַךְ עֵת לַכֹּל, אֲהוּבַי!
יֵשׁ עֵת לִלְמֹד,
יֵשׁ עֵת לִרְקֹד,
עֵת לְכָל חֵפֶץ יֶשְׁנָהּ.
א. ילד, ילד...
הפרפר:
ילד, ילד, בואה!
למה כה תשב פה בלי נוע?
אין אני יודע
למה זה כה תתייגע?
הילד:
אל נא תפריעני,
כי עסוק הינני:
אני מכין את שיעורי,
שהטילו עליי מוריי.
הורד:
ילד, ילד, נוח!
הגנה אתנו בוא לשוח!
עם כולנו יחד
יכול אתה לרקוד בלי פחד.
הילד:
אל נא, לו שמעני,
אל ורדי, אל תשיאני;
אם אצא אל הגינה –
יעמידוני בפינה.
החבצלת:
ילד, ילד, קומה!
אל תכתוב ואל תקרא מאומה!
המחברת הניחה,
גם את הדקדוק השליכה.
הילד:
אל נא, חבצלת,
אל תהגי איוולת;
אם לא אדע מה זה מפיק
אקבל הן "לא-מספיק".
הנרקיס:
ילד, ילד, הרף!
שור: הנה הגיע כבר הערב
צור את כל ספריך,
ושים אותם בילקוטך.
הילד:
די לי, כבר גמרתי,
את ספריי סידרתי
עכשיו אני יכול לרקוד
עם כולם יפה מאוד.
ב. המחול
מה טוב ומה נחמד
צאת במחול יד ביד!
לרקוד ולהשתובב –
זאת גם אני אוהב.
אך עת לכול, חביביי!
אך עת לכול, אהוביי!
יש עת ללמוד,
יש עת לרקוד,
עת לכל חפץ ישנה.
|
פרטים נוספים
