א. יֶלֶד, יֶלֶד... הַפַּרְפַּר: יֶלֶד, יֶלֶד, בּוֹאָה! לָמָּה כֹּה תֵּשֵׁב פֹּה בְּלִי נוֹעַ? אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ לָמָּה זֶה כֹּה תִּתְיַגֵּעַ? הַיֶּלֶד: אַל נָא תַּפְרִיעֵנִי, כִּי עָסוּק הִנֵּנִי: אֲנִי מֵכִין אֶת שִׁעוּרַי, שֶׁהִטִּילוּ עָלַי מוֹרַי. הַוֶּרֶד: יֶלֶד, יֶלֶד, נוּחַ! הַגַּנָּה אִתָּנוּ בֹּא לָשׂוּחַ! עִם כֻּלָּנוּ יַחַד יָכוֹל אַתָּה לִרְקֹד בְּלִי פַּחַד. הַיֶּלֶד: אַל נָא, לוּ שְׁמָעֵנִי, אַל וַרְדִּי, אַל תַּשִּׁיאֵנִי; אִם אֵצֵא אֶל הַגִּנָּה – יַעֲמִידוּנִי בַּפִּנָּה. הַחֲבַצֶּלֶת: יֶלֶד, יֶלֶד, קוּמָה! אַל תִּכְתֹּב וְאַל תִּקְרָא מְאוּמָה! הַמַּחְבֶּרֶת הַנִּיחָה, גַּם אֶת הַדִּקְדּוּק הַשְׁלִיכָה. הַיֶּלֶד: אַל נָא, חֲבַצֶּלֶת, אַל תֶּהְגִּי אִוֶּלֶת; אִם לֹא אֵדַע מַה זֶּה מַפִּיק אֲקַבֵּל הֵן "לֹא-מַסְפִּיק". הַנַּרְקִיס: יֶלֶד, יֶלֶד, הֶרֶף! שׁוּר: הִנֵּה הִגִּיעַ כְּבָר הָעֶרֶב צֹר אֶת כָּל סְפָרֶיךָ, וְשִׂים אוֹתָם בְּיַלְקוּטֶךָ. הַיֶּלֶד: דַּי לִי, כְּבָר גָּמַרְתִּי, אֶת סְפָרַי סִדַּרְתִּי עַכְשָׁו אֲנִי יָכוֹל לִרְקֹד עִם כֻּלָּם יָפֶה מְאֹד. ב. הַמָּחוֹל מַה טּוֹב וּמַה נֶּחְמָד צֵאת בַּמָּחוֹל יָד בְּיָד! לִרְקֹד וּלְהִשְׁתּוֹבֵב – זֹאת גַּם אֲנִי אוֹהֵב. אַךְ עֵת לַכֹּל, חֲבִיבַי! אַךְ עֵת לַכֹּל, אֲהוּבַי! יֵשׁ עֵת לִלְמֹד, יֵשׁ עֵת לִרְקֹד, עֵת לְכָל חֵפֶץ יֶשְׁנָהּ. א. ילד, ילד... הפרפר: ילד, ילד, בואה! למה כה תשב פה בלי נוע? אין אני יודע למה זה כה תתייגע? הילד: אל נא תפריעני, כי עסוק הינני: אני מכין את שיעורי, שהטילו עליי מוריי. הורד: ילד, ילד, נוח! הגנה אתנו בוא לשוח! עם כולנו יחד יכול אתה לרקוד בלי פחד. הילד: אל נא, לו שמעני, אל ורדי, אל תשיאני; אם אצא אל הגינה – יעמידוני בפינה. החבצלת: ילד, ילד, קומה! אל תכתוב ואל תקרא מאומה! המחברת הניחה, גם את הדקדוק השליכה. הילד: אל נא, חבצלת, אל תהגי איוולת; אם לא אדע מה זה מפיק אקבל הן "לא-מספיק". הנרקיס: ילד, ילד, הרף! שור: הנה הגיע כבר הערב צור את כל ספריך, ושים אותם בילקוטך. הילד: די לי, כבר גמרתי, את ספריי סידרתי עכשיו אני יכול לרקוד עם כולם יפה מאוד. ב. המחול מה טוב ומה נחמד צאת במחול יד ביד! לרקוד ולהשתובב – זאת גם אני אוהב. אך עת לכול, חביביי! אך עת לכול, אהוביי! יש עת ללמוד, יש עת לרקוד, עת לכל חפץ ישנה.