הרהורי לילה (לחן אקסמן) ♫

בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה,
וַיִּתֶּן-לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה!
צֵא בַקֵּשׁ מִשְׁפָּטְךָ שֶׁאָבַד בַּחַיִּים,
קְנֵה אַוִּיר לִנְשִׁימָה, גְּנֹב אוֹר לָעֵינָיִם;
לֵךְ סֹב עַל-הַפְּתָחִים בְּיַלְקוּט עַל-שָׁכֶם,
בֹּא פִתְחֵי נְדִיבִים וּשְׁחֵה עַל-פַּת לָחֶם –
וּכְבָר כָּשַׁל כֹּחִי בִּנְדוּדִים וָטֹרַח –
אֲהָהּ אֵלִי, אֵלִי! הֲיִתַּם הָאֹרַח?

מֵרֶחֶם אֶל-אַשְׁפָּה כַּסּוּחָה הוּטָלְתִּי,
לֹא רֻחָץ מֵחֶלְאָה בִּסְחָבוֹת חֻתָּלְתִּי;
שַׁד צֹמֵק לִי חָלְצָה אֵם עֹטְיָה, אֲבֵלָה,
מִמֶנּוּ מָצִיתִי אֶת-כּוֹס הַתַּרְעֵלָה.
מֵאָז שָׂם אֶת-קִנּוֹ בִּלְבָבִי צִפְעוֹנִי
הַמֵּטִיל בִּי אַרְסוֹ וּמֹצֵץ אֶת-אוֹנִי...
הוֹי, אָנָה מֵחֲמָתוֹ אֶבְרָחָה, אָנוּסָה?
גַּם-חָיֹה לֹא-אֶחְיֶה, גַּם-מוֹת לֹא אָמוּתָה!

שַׁפְרִירֵי שָׁמַיִם הַפְּרוּשִׁים כִּסְדִינִים,
וּנְקֻדִּים בִּנְקֻדּוֹת כּוֹכָבִים כִּפְנִינִים;
רֹךְ רוּחוֹת שַׁאֲנַנּוֹת הַמְרַחֲפוֹת בִּדְמָמָה
עִם-כְּרוּבֵי הַשָּׁלוֹם עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה,
הַמְסַפְּרוֹת בְּלַחַשׁ, בִּנְשִׁיקָה, בִּרְמָזִים
לְשִׂיחַ הַשָּׂדֶה סוֹד יָהּ, רָזֵי רָזִים;
שְׁנַת שַׁלְוָה וָשֶׁקֶט, שְׁנַת מַרְפֵּא וְגֵהָה –
לֹא לִי הֵם, לֹא לִי הֵם, בֶּן-אַשְׁפָּה, תּוֹלֵעָה!

בַּלַּיְלָה בַּלַּיְלָה עֵת אֶשָּׂא כִּנּוֹרִי,
עֵת עֵרִים רַק-שְׁנַיִם: אָנֹכִי וּמְזוֹרִי;
עֵת יֵצַר הָעוֹר לְעַצְמוֹתַי הַנְּמַקּוֹת,
וְעֵינַי הַכָּלוֹת תִּלְאֶינָה לְבַכּוֹת –
אָז תַּעַל כָּאוֹר טְבוּלַת טַל בַּת-שִׁירָתִי,
בִּמְשִׁי אֶבְרוֹתֶיהָ תַּז טַל עַל-לִבָּתִי,
וּמָחֲתָה הַדִּמְעָה שֶׁקָּפְאָה בְּעֵינִי –
אַל-טַל, בַּת-שִׁירָתִי! נֹאד דְּמָעוֹת לִי תֵנִי!

נֹאד דְּמָעוֹת, בַּת-שִׁירִי, נֹאד דְּמָעוֹת חֲדָשׁוֹת,
מַרְגִּיזוֹת לְבָבוֹת, מַרְעִישׁוֹת נְפָשׁוֹת.
הִתְעוֹפְפִי, נוּדִי בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת,
אֶל כֹּתֶל מַעֲרָבִי, אֶל קִבְרוֹת הָאָבוֹת,
עַל-יַד דֶּרֶך גּוֹלִים הִתְיַצְּבִי, עֲמֹדִי,
אִישׁ אִישׁ לְפִי אֵידוֹ יִתְנַדֵּב אֶל-נֹאדִי;
וּבְעוֹדָן בְּחֻמָּן קְחִי, צְקִי אֶל-כִּנּוֹרִי
הַדְּמָעוֹת עַד-תֻּמָּן – וְנָח לִי מִמְּזוֹרִי!

[בית שנגנז אחרי הבית הראשון]
כְּעַרְעָר בַּמִּדְבָּר, נֶעֱזָב, עֲרִירִי
אֲקוֹנֵן קִנָּתִי וְאָשִׁיר אֶת שִׁירִי
יָהּ, אֵלִי! מַה קַּצְתִּי, אֵיךְ קַצְתִּי בַּדְּמָעוֹת
שֶׁרֵיקָם הֵן שָׁבוֹת כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאוֹת
מַה קַּצְתִּי שֵׂאת קִנָּה עַל מַכַּת עוֹלָמִים
וּסְפֹד אֶת הַנִּסְפָּד זֶה אַלְפֵי פְּעָמִים
הֲאֵין אִתְּךָ מַרְפֵּא, אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת?
הָשִׁיבָה אֶת אַפְּךָ וְנִמְחוּ הַדְּמָעוֹת

[בבית "מִבַּעַד לְאֶשְׁנַבִּי"]
הֲשׂוּם קֵץ לַחֹשֶׁךְ?

[בבית "מֵרֶחֶם..."]
לֹא רֻחָץ מִצּוֹאָה
...
הַמֵּקִיא בִּי אַרְסוֹ

[בבית האחרון]
עַל כֹּתֶל מַעֲרָבִי

[ארבע שורות ראשונות כרגיל]
[שתי שורות בעקבות בית שני בנוסח המוקדם]
כְּעַרְעָר בַּצִּיָּה נֶעֱזָב, עֲרִירִי
אֲקוֹנֵן קִנָּתִי וְאָשִׁיר אֶת שִׁירִי
[סוף הבית הראשון כרגיל]

װען עס דרעמלט דאָס שטעטל, די לאָדנס פֿאַרמאַכט,
קום צו מיר, מײַן געליבטער, אין פֿינצטערער נאַכט;
הינטערן באַרג, אַ קליין שטיבעלע האָב איך אַליין,
װעלכע איז אַזוי ציכטיק, װעלכע איז אַזוי שיין.

אין מײַן שטיבל איז רויק, עס גרילצט נאָר די גריל,
אַרום שטיבעלע פֿליסט זיך אַ װאַסערל שטיל;
אַרום שטיבל – פֿיל ביימער, פֿיל בלומען – אַרום,
קום צו מיר אין דער נאַכט, מײַן געליבטער, אָ, קום!

קום צו מיר, און דײַן פֿידעלע נעם מיט זיך מיט,
און דו זאָלסט אויף אים שפּילן אַן אומעטיק ליד;
אַזאַ ליד, װעלכעס יאָמערט, פֿול טרויער און שמאַרץ,
אַזאַ ליד, װעלכעס שנײַדט נאָר און רײַסט מיר דאָס האַרץ.

שפּיל אַ ליד װעגן איינער, װאָס טרויערט און לײַדט,
פֿרעמד צו אַלעמען, פֿרעמד און פֿון עלטערן װײַט;
שפּיל אַ ליד װעגן איינער, װאָס הונגערט אָן ברויט,
װעלכע איז אַזוי עלנט און שטענדיק אין נויט.

און די איינע – בין איך... אָ, טאָ שפּיל זשע דאָס ליד!
און אַלץ שפּיל זשע און שפּיל זשע און װער גאָר נישט מיד!
װען עס דרעמלט דאָס שטעטל, די לאָדנס – פֿאַרמאַכט,
קום צו מיר, מײַן געליבטער, אין פֿינצטערער נאַכט!