הקטן
גופן
הגדל
גופן
ראשי פרקים בתולדות הזמר העברי

 פרסומים » היבטים מחקריים » ראשי פרקים בתולדות הזמר העברי

מאת יוסף ספיבק


מתוך אתר דעת, באדיבותו של יהודה אייזנברג, מנהל האתר
ובאדיבות המוזיקאי יוסי ספיבק, מחבר המאמר

הגיגי גבעה, ה', תשנ"ז (2007)

תוכן המאמר:
ראשיתו של הזמר-היהודי-החילוני
שירי ארץ ישראל הראשונים
אידלסון - אבי המוסיקולוגיה העברית
זמר מזרחי - גלגולו של שיר
הזמר העברי בתל-אביב הקטנה
העלייה השלישית - שירי הומור ומצוקה
ראשית הזמר הישראלי
תנופת הזמר הישראלי
סיכום

 


הזמר הישראלי לסוגיו נתון בעשרות השנים האחרונות למתקפות שמטרתן ערעור עצם קיומו הייחודי. המתנגדים הבאים בעיקר מחוגי התקשורת, טוענים:
ש"אין זמר ישראלי ולא היה מאז ומתמיד שרו כאן שירים רוסיים".
מעניין שדווקא המוסיקולוגים והחוקרים העוסקים בתחום זה, מקבלים את קיומו כמובן מאליו, כתופעה שאינה צריכה הוכחה.

ימיו של הזמר הישראלי קצרים היו. הוא נולד בסוף שנות העשרים ונקטף בדמי ימיו בשנות השבעים, משום שלא יכול היה לעמוד מול שטף הלעז וה"פופ" המיובא. מספר עבודות נכתבו בחקר הזמר העברי ואחת המוקדמות שבהן היא ספרונו של יצחק אדל "השיר ארץ-ישראלי", שנדפס בשנת 1946 בעקבות הרצאה ב"כנס הראשון לשיר הארץ-ישראלי". את מסקנותיו מבסס אדל על שיריהם של שרה לוי, יהודה שרתוק (שרת), מתתיהו ויינר (שלם), יואל ולבה, ידידיה גורוכוב (אדמון), דניאל סמבורסקי, מרדכי זעירא, שלום פוסטולסקי ונחום נרדי. באמצעותן הוא מוכיח בדרכים מוסיקולוגיות, כי אכן קיים זמר ישראלי ייחודי. חמש עשרה שנות זמר ישראלי שהחלו בסוף שנות העשרים, די היה בהן כדי לבסס תיאוריה מוסיקלית מקיפה וברורה אשר באמצעותה ניתן להבחין אם זמר מסוים ישראלי הוא אם לאו. עשרים שנים נוספות היו שנות פריחה לזמר הישראלי וסגנונו האופייני צמח והצמיח דור מלחינים חדש ילידי הארץ, אשר קיבלו אותו כסגנונם האישי, ולא היו זקוקים לטיעונים מוסיקולוגיים-היסטוריים-אידיאולוגיים כדי למצוא צידוק לדרך כתיבתם.

נקודת המוצא של הזמר הישראלי היא בסוף שנות העשרים, בשיריהם של מרדכי זעירא, עמנואל עמירן וידידיה אדמון. הם היו מניחי היסוד, ראשונים לתקופה חדשה. חבורה זו הותירה אחריה פרק זמר מפואר, שאם כי אינו "ישראלי" לפי ההגדרות שנקבעו לאחר מכן, חלקו רב בעיצוב התרבות הציונית, שראשיתה בסוף המאה התשע עשרה. בפרק זה נעסוק כאן.


ראשיתו של הזמר-היהודי-החילוני
השיר היהודי-עממי-חילוני צמח באירופה במאה התשע עשרה בד בבד עם התעוררות ספרות ההשכלה והרעיון הציוני. שירים שנכתבו באמצע המאה הקודמת, מושרים עדיין וליחם לא נס. בהקשר זה נזכיר למשל את מרק ורשבסקי (1907-1845), עורך דין במקצועו וזמר מטבעו, אשר שירו "אויפן פריפעטשיק" (חדר קטן, צר וחמים, על הכירה אש...) ידוע ומושר גם היום. כך גם השיר "שמחת תורה", המושר בפי ילדינו בחג הסוכות בטקסט של לוין קפניס "יום טוב לנו, חג שמח...". בשירון "שירת הדורות" (דורות וינגען) מודפסים עוד שישה שירים של ורשבסקי העוסקים בפנים שונות של ההווי היהודי. שיריו נדפסו בדפים בודדים, בכתבי עת שונים ובשנת 1900 יצא בניו יורק קובץ שיריו בשם "שירי עם יהודיים".

מלחין נוסף ולא נשכח הוא אברהם גולדפאדן (1908-1840) המכונה גם "אבי התיאטרון היהודי". השירים מתוך האופרטות שלו שטפו את יהודי אירופה והפכו ללהיטים בכל מקום יישוב. גם היום שרים בעברית ובאידיש את שיר הערש שלו "צימוקים ושקדים", והמחזה המוסיקלי "המכשפה" הוצג בארץ ישראל בתיאטרון "אהל" בשנות הארבעים בהצלחה יוצאת דופן. ביחס לגולדפאדן יש לציין, כי כתב גם עברית, ותוכן שיריו היה ציוני מובהק עוד טרם הקמת תנועה ציונית ממוסדת. כך כותב הוא עברית בשיר "יוסף בבית הסוהר":
 
הוי כנעו! כנען! ארץ מלאתי נחת!
הוי ערש ילדותי, ילדות צולחת,
עפרך אנשק, עוד זיכרונך לי קודש;
מחלב טובך ינקתי, את גדלתיני,
לבי לב צעיר לבקרים תרניני,
ונעורי חדשת כירח בחדש.

שלישי הוא אליקום צונזר. נולד בוילנא, ליטא, בשנת 1840 ואת שירו הידוע "הפרח", חיבר בשנת 1860. מלכתחילה כתב בשתי לשונות, עברית ואידיש, ולאחר מכן כתב גם רוסית. השיר "הפרח" נכתב אידיש ושמו "די בלום", ולאחר מכן תרגם אותו צונזר לעברית וקרא שמו "שושנה". שיר זה מוכר לרבים ואף מושר בערבי נוסטלגיה. קל יהיה לזהות אותו לפי תחילת המילים:
"על אם הדרך שמה מתגוללת / שושנה חכלילת עינים...".
יש לציין, כי שלא כאחרים, חיבר צונזר גם את המנגינות לשיריו.

"שושנה" הוא שיר ציוני מובהק המשקף משאת נפש והוא מצטרף לשירי משוררים רבים בתקופה זו הקרויה "חיבת ציון". עליית הבילו"יים עוררה אותו לחבר בשנת 1887 את השיר "המחרשה" ומתחת לכותרתו הוסיף:
"אשר יושר בפי איכרי ארץ הקדושה".
כשירים אחרים נכתב גם שיר זה באידיש ותורגם על ידי צונזר לעברית, ומתחת השם "די סאכע" הביא ציטוט
"כנען בידו מאזני מרמה לעשק אהב וגו'... עוד אשיבך באהלים כימי מועד" (הושע יב, ח-י).
ציטוט זה הוא אסמכתא לרמתם המוסרית של איכרי ארץ ישראל לעומת העדר מוסר אצל תושבי הארץ. צונזר ראה רמה מוסרית בעבודת האדמה, שהמחרשה הוא סמלה, וזו לשונו של הבית הראשון:
 
המחרשה
היא אבן הראשה
לחיי שלוות השקט
בלי מחסור לגו;
בקר כי אשכימה
נפשי לא תהימה
ממחסור, מלוה, כלימה
ודאגה בלב.

בגרני כבר הוכנה
תבואה לכל השנה
אזרע, אקצר ברננה
חופשי ושלו.
 
השיר "המחרשה" נכתב בלשון מקראית נמלצת אך המקור האידי כתוב בלשון עממית ופשוטה:
אין סאכע ליגט די מזל ברכה...

"המחרשה" הגיעה אף היא לארץ ישראל, ויש לשער כי לשון השיר הייתה נמלצת מידי אפילו באותם ימים, ולפיכך "תרגם" אותו נח שפירא (שעוד ידובר בו) לעברית "מודרנית" ונוסחו זה של שפירא מושר עד היום (בהברה אשכנזית):
 
במחרשתי,
כל אשרי ירשתי
אראה חיים טובים
ולא אחסר מה בה;

ובקומי משנתי
לבקש את מחיתי
לא תבוא דאגתי,
על צרכי יום בא;

לחרף מוכן כבר,
האסם מלא בר,
קצרו! ידי ולא זר,
פה על אדמתי.

נוסח זה נפוץ למדי ונדפס בשירונים שונים.

צונזר לא עלה לארץ ישראל בעקבות שיריו, הוא היגר לארצות הברית ושם נפטר בשנת 1913. אולם המתיישבים החדשים המשיכו לשיר את שירי חיבת ציון, אשר שיקפו ארץ אידיאלית ללא כל קשר אל המציאות, מציאות שאף לא הייתה ידועה למשוררים.


שירי ארץ ישראל הראשונים
מה שרו בארץ ישראל בראשית המאה? כאמור, עיקר השירים היו שירים "יהודיים" (כך קראו לשירי עם שמקורם במזרח אירופה) ושירי חיבת ציון. סגנונם המוסיקלי של השירים היה בעיקר יהודי-רוסי, אך הושרו גם שירי עמים אחרים במילים עבריות חדשות. לא היה מחסור בכותבי טקסטים, אך באותן שנים לא נמצאו מלחינים בארץ, ולפיכך התאימו מילים חדשות ללחנים לועזיים מוכרים. משירי אותה תקופה עדיין ידועים שירים לא מעטים, ואחד מהם הוא "אם אשכחך" המוכר יותר בשתי מילותיו הראשונות "ציון תמתי". כיום מקובל לשיר בית אחד בלבד, אך בנוסח המלא ארבעה בתים.

מספר זה הוא מועט ביחס למספר הרב של בתים ברוב שירי התקופה. מכיוון שבאותם ימים נהוג היה להתייחס רק למשורר, ואילו מחבר הלחן לא צוין כלל; או שליד שם המשורר נרשם הלחן כ"עממי", לא ברור מי המלחין של השיר. מחבר השיר הוא מנחם מנדל דוליצקי, אשר נולד בביאליסטוק, פולין, בשנת 1856 ונפטר בלוס אנג'לס בשנת 1931. לפרנסתו עסק בהוראת עברית וחיבר סיפורים ושירים בלשון זו. לאחר הקמת "חיבת ציון" הצטרף לתנועה והחל לחבר שירים "ציוניים" בסגנון הרומנטי שהיה מקובל באותם זמנים. בתקופה זו חיבר גם את "ציון תמתי". שיריו מכונסים בשני ספרים: "שירי מנחם" (1900) ו"נגינות שפת ציון" (1904). בכל השירונים שבהם מופיע השיר, מצוין רק שמו של דוליצקי, וכך גם בשירונים מאוחרים שעברו עריכה מהימנה אך נתיבה בן-יהודה, בספרה "אוטוביוגרפיה בשיר וזמר" (הוצאת כתר 1990) המזכירה את השיר, מציינת, כי שמו של המלחין הוא היימן כהן. ועניין זה עדיין טעון בדיקה.

ניתן לומר כי השיר הארץ-ישראלי הראשון הוא "שיר עבודה" מאת נח שפירא אשר ייתרגם" לעברית "מודרנית" את "המחרשה". שיר זה ידוע יותר לפי תחילת הפזמון "יה חי לי, לי-הה-עמלי". הוא נכתב במושבה זיכרון יעקב בשנת תרנ"ה (1895). נח שפירא היה פועל חקלאי, פעיל חברתי ומשורר. מטעמי צניעות העדיף שלא להפיץ את השירים בשמו אלא להשתמש בכינוי "בר-נש", ובכינוי זה הפיץ גם את תרגומו לשיר "המחרשה" מאת צונזר. כל הנאמר כאן מתייחס למילות השיר, אך מה בדבר הלחן? בכתב היד של שפירא מצוין מתחת למילות השיר "חיקוי לשיר הערבי על העבודה ומושר בלחן ההוא". כך כתוב גם בשירון "כינור ציון", שיצא לאור בירושלים ע"י אברהם משה לונץ בשנת תרע"ד (1914): "חיקוי לשיר ערבי" מאת בר-נש. יש לשער, כי שפירא הושפע ממנגינות ערביות ונתן צביון מזרחי בשיר. יתכן ששיר זה הוא ראשון המשקף את רעיון הגשמת הציונות באמצעות העבודה מצד אחד, ומצד שני יש בו מיזוג מוסיקלי בין מערב למזרח.

לרשימה זו של יוצרים אשר תרמו לראשית הזמר העברי יש להוסיף את נפתלי הרץ אימבר (1858 - 1909). אימבר עלה לארץ ישראל בשנת 1882 אך מפאת היותו טיפוס בוהמי וחסר שורשים, לא נקלט בשום מקום והיה נע ונד בארץ, ובכל מקום שבו ישב, חיבר שיר. בראשון לציון חיבר את "התקווה", ואחד האיכרים "הדביק" מנגינת עגלונים רומנית לשיר זהה חוץ מ"התקווה" מוכר ביותר שירו של אימבר "הירדן", הפותח במילים
"הלאה ירדן, הלאה זל / יהמו גליך...".
שיר זה אף זכה למנגינה מקורית, שהולחנה בארץ ישראל בידי אברהם צבי אידלסון, ובמנגינה זו מושר "הירדן" עד היום. אימבר, שלא הסתגל לחיים הקשים בארץ ישראל, ירד לארצות הברית ושם נפטר עזוב וחסר כול, ואילו אידלסון המלחין, המשיך לפעול בתחום המוסיקה והמוסיקולוגיה ועשה רבות עד לפטירתו בשנת 1938.


אידלסון - אבי המוסיקולוגיה העברית
אברהם צבי אידלסון נחשב אבי המוסיקולוגיה העברית. נולד בעיר פליקסברג ברוסיה בשנת 1882. תחילה עסק בחזנות ולאחר מכן השתלם במוסיקה בברלין ובלייפציג. הסביבה הדתית שבה גדל לקתה בשתי "מגרעות": השכלה וציונות, ושתיהן עשוית היו להרחיקו מעיר מולדתו, ואידלסון נגוע היה בשתיהן. בשנת 1905 השתקע בירושלים והחל לעסוק בחקר המוסיקה של עדות ישראל. הוא הראשון שחקר באופן מדעי את המוסיקה של יהודי המזרח, אסף ורשם מנגינות רבות, ניתח אותן ניתוח מדעי והוציא אותן לאור בעשרה כרכים של "אוצר נגינות ישראל". אידלסון לא היה רק חוקר מוסיקה, אלא גם מורה ומלחין בעל השקפה ציונית מובהקת. דוגמה מובהקת לכך הם השירונים שהוציא לאור. כידוע, תווי מוסיקה נכתבים משמאל לימין, ואילו אידלסון החליט "לעברת" את התווים ולכתוב אותם מימין לשמאל. בדרך זו גם מודפסים התווים בספריו האחרים.

לאידלסון מיוחס גם השיר "הבה נגילה". כאשר נכנסו צבאות הגנרל אלנבי לירושלים ביום ראשון של חנוכה תרע"ח (1917), התעוררה שמחה רבה ביישוב היהודי, ורבים ראו במאורע סימן לביאת המשיח. אידלסון, אשר בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה מנצח על תזמורת צבאית טורקית, החליט לחבר שיר לציון המאורע הגדול. הוא בחר מנגינה שהייתה מושרת בחצר חסידי סדיגורא, שינה אותה במקצת, הוסיף מילים והרי "הבה נגילה". שיר זה הושמע לראשונה בנשף אשר התקיים בירושלים באותה שנה וזכה להצלחה מופלאה. זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1918, הוקלט השיר לראשונה בביצוע שלושה חזנים, במכשיר הקלטה על גלילים, כאשר הפעלת ההקלטה וההשמעה נעשות ביד. ייתכן מאד שזו ההקלטה הראשונה של שיר עברי בארץ ישראל. המכשיר והגלילים, שמורים בפונותיקה הלאומית בירושלים. יש לציין כי הביצוע המקורי, בגירסתו של אידלסון איטי למדי, ויש בו מן ההשתפכות האופיינית לניגון החסידי. ב"ספר השירים" שהוציא אידלסון בשנת תרפ"ב 1922 נדפס "הבה נגילה" בעיבוד למקהלה בארבעה קולות, ובראש העיבוד כתוב "על פי נגינה עממית, ההרמוניה מאת א' צבי".מ "ההרמוניה" - פירושה עיבוד השיר למקהלה, ומכאן שאידלסון לא התיימר להיות מלחין השיר, אלא שאסף אותו כאמור מחצר סדיגורה ונתן לו זהות חדשה. השם "א' צבי" הוא אחד הכינויים שבהם השתמש אידלסון. "א" היא האות הראשונה של השם אידלסון, ו"צבי" הוא אחד משני שמותיו הפרטיים. זו ההזדמנות לתקן שגיאה נפוצה בשיר זה. כבר שנים לא מעטות נוהגים לשיר בחלקו השלישי של השיר "מוכרחים להיות שמח", בעוד הנוסח הנכון הוא "עורו אחים בלב שמח", ובנוסח המקורי של אידלסון יש לשיר "עורו נא אחים בלב שמח".

אין ספק כי אידלסון היה מוסיקולוג חרוץ ומורה-מוסיקאי מעולה, אך שיריו הרבים לא חוברו בסגנון ישראלי, אלא בסגנון שירי חיבת ציון אותם הכיר היטב והדפיס בשירוניו. תרומתו החשובה ביותר היא בתחום גילוי שורשיה הקדומים של המוסיקה העברית.

וכך היה הדבר: אידלסון שהיה משוטט בירושלים בחיפושיו אחרי המוסיקה של העדות השונות, שמע והכיר גם את המוסיקה של הכנסייה הקתולית. מוסיקה זו קודשה במאה השישית בידי האפיפיור גרגוריוס, ומאז אסור היה להכניס בה כל תיקון ושינוי. מוסיקה זו נקראת מאז "זמרה גרגוריאנית". אידלסון גילה, כי מנגינות גרגוריאניות שהכיר, דומות באופן מפתיע למנגינות של עדות ישראל, אשר חיו בבדידות יחסית מאז יצאו לגלות. לאחר בדיקה מעמיקה הגיע אידלסון למסקנה חד משמעית: למוסיקה הגרגוריאנית ולמוסיקה של עדות יהודיות מסוימות מקור משותף והוא זמרת בית המקדש.

ואכן כידוע, הנוצרים הראשונים לא התכוונו להיות נוצרים, אלא היו כת יהודית שבאיטיות התרחקה ממקורותיה. על אף התרחקות זו, לא יצרו חברי הכת פולחן חדש לחלוטין, אלא התאימו את הפולחן היהודי לצורכיהם החדשים. מכאן, למשל, השימוש הנוצרי במילים עבריות כגון "אמן", "הללויה", "הושענה" ועוד. רק לקראת סוף המאה השלישית הוכרזה הנצרות כדת נפרדת ונקטה פעולות שונות כדי להבדילה מהיהדות, אך גם בתקופה וו נותרו בנצרות יסודות יהודיים ובתוכם המוסיקה שעברה מדור לדור מבלי להשתנות. אידלסון גילה, כאמור, מנגינות דומות במסורת היהודית ובמסורת הנוצרית, והעולם המדעי כולו הכיר בגילוי זה, וקבע כי מנגינות אלה מקורן בזמרת הלוויים בבית המקדש. גילוי זה זכה לחשיבות מחודשת, כאשר בסוף שנות העשרים חיפשו עמנואל עמירן וידידיה אדמון יסודות לזמר ישראלי חדש שיהיה מבוסס על אלמנטים עבריים מסורתיים, בדומה לחיפוש אחר ריקוד עם ישראלי חדש, עשרים שנה לאחר מכן.

כאמור, לא ניסה אידלסון לחבר זמר ישראלי חדש ושירוניו מכילים שירים מערב אירופיים, שירים ממקור רוסי, שירים שאותם חיבר בעצמו ושירים ממסורת יהודי המזרח ובפרט ממסורת יהודי תימן. אל מנגינות אלה התוודע תוך ביצוע מחקריו הענפים והוא עיבד אותן במקצת, כדי שיתאימו ליכולת השירה של תושבי הארץ. בחלקו השני של השירון "צלילי הארץ" אשר הופיע בברלין בשנת 1922 מודפסים עשרים ושנים שירים תחת הכותרת "שירי עם", וכולם ממקור מזרחי., עשר מנגינות הן ממקור תימני, ושבע ממקור בבלי. מסתבר, כי אידלסון הוא שהכניס אותן כבר בימים ההם לרפרטואר של הזמר הישראלי. אחדות מהן מושרות עד היום.
השיר "עת דודים" אינו אלא "אור חבצלות",
והשיר "לפלח הרימון" ידוע לנו כ"עם השחר".

שנים לאחר מכן שבה שרה לוי-תנאי ועיבדה שנית שירים אלה, אך זכות ראשונים שמורה ללא ספק לאברהם צבי אידלסון.

בשנת 1922 עוב אידלסון את הארץ ועבר לארצות הברית. שם היה מרצה למוסיקה ולתולדות התפילה ב"היברו יוניון קולג' בסינסינטי. לאחר שחלה, נסע לדרום. אפריקה, ושם נפטר בשנת 1938.


זמר מזרחי - גלגולו של שיר
מספרי השירים שערך אידלסון עולה שהזמר המזרחי היה נפוץ מאד בארץ ישראל בתחילת המאה, ושמקורו בזמרת עדות שונות ובזמרת הערבים תושבי הארץ. בדרך כלל השתמשו במנגינות קיימות, כמעט ללא שינויים, אך "הלבישו" עליהן טקסטים עבריים.

ב"ספר השירים - קובץ חדש" בעריכת אידלסון, שיצא לאור בשנת תרפ"ב (1922), מופיע שיר בשם "השבב", לאלה שאינם יודעים, אציין כי "שאבב" היא מילה ערבית, ופירושה "בני נעורים" או "אנשים צעירים". מעל התווים, בצד שמאל, ציין אידלסון את השנה שבה חובר השיר - תרע"ד (1914) - וכן את שם המלחין - א' צבי. כאמור, א' צבי אינו אלא אחד מהכינויים שבהם השתמש אידלסון בספרי השירים שלו (כמו כן השתמש אידלסון גם בכינוי "בן יהודה" שהוא תרגום לעברית של "אידל זון"). בתוכן העניינים השמיט אידלסון את שם המלחין והותיר רק את שם המשורר, אסף הלוי. מילות השיר מתארות פעולות מחול שונות כגון "קומו ונצא במעגל", "קומו ונצא במחולות", "רגל לרגל הישירה, רגל לרגל הגיבור". ההוראה לביצוע השיר היא "מקהלה בעליצות", כלומר, לשיר בשמחה. ניסיון לשיר את השיר כולו על כל מלותיו מראה, כי הבית הראשון אכן מתאים למנגינה, אך הבתים האחרים היו בעייתיים במקצת בעניין התאמת המילים ללחן.

המנגינה עצמה פשוטה ביותר. המוטיב המוסיקלי העיקרי הוא לפי השורה הראשונה "ענה נא אתנו השבב" המושרת פעמיים. לאחר מכן השורה "צא נא אתנו השבב" המושרת אף היא פעמיים במנגינה של השורה הראשונה. המלים הבאות הן "קומו ונצא במעגל, קומו ונצא במעגל / קומו ונצא במחולות, קומו ונצא במחולות" והן מושרות באותו לחן של החלקים הקודמים אך בשינוי קל, הן מושרות במז'ור. נראה כי הלחן הוא חלק מלחן שלם יותר, מעין פזמון חוזר שהפך לשיר עצמאי. סגנונו המוסיקלי הוא ערבי בבסיסו ללא ספק, ויש לשער כי אידלסון קלט אותו במקום כלשהו, פנה לאסף הלוי וביקש ממנו לחבר מילים מתאימות ללחן. ייתכן, שאידלסון אף עיבד במקצת את המנגינה, וזו הסיבה לכך שהדפיס את כינויו מעל התווים.

גם ברכה צפירה היא אחד השמות החשובים בתולדות הזמר הישראלי. אף שהיא לא הייתה משוררת, ומעט השירים שהלחינה אינם מקנים לה את התואר "מלחינה". ואכן ברכה צפירה הייתה הזמרת הראשונה שהקנתה מעמד אמנותי מכובד לזמר הישראלי המזרחי. היא נולדה בירושלים בשנת 1915 להורים ילידי תימן. בגיל שלוש היא התייתמה, ומאז נדדה ממשפחה למשפחה שכל אחת מהן מוצאה מעדה אחרת. כך קלטה הילדה את המוסיקה של כל העדות בירושלים, וכאשר הגיעה לכפר הילדים שפיה, הייתה מעין אוסף מהלך של שירי עדות ישראל. עם סיום לימודיה בשפיה, החלה ללמוד בירושלים נגינה בפסנתר ותאוריה של מוסיקה. בגיל חמש עשרה נשלחה ללמוד בברלין, ולאחר שחזרה ארצה החלה להופיע כזמרת. חומר השירים אשר שרה הורכב משלושה חלקים:
שירים ממסורת עדות ישראל,
שירי הארץ
ושירי ילדים.

כיוון שחלק משירי העדות לא הושר עברית - וכך גם ביחס לשירים של ערביי הארץ - התאימה להם ברכה צפירה טקסטים חדשים, כמו למשל, "בין נהר פרת" ו"יש לי גן" מאת ח' נ' ביאליק שהותאמו לשירים ערביים, ו"יד ענוגה" מאת זלמן שניאור שהותאם ללחן ערבי ממקור סורי.

צפירה הכירה את השיר "השבב", הוא נכתב שנה לפני לידתה. מחברו אלתר יצחק לוין שייך לדור המשוררים של חיבת ציון. והוא נולד ברוסיה בשנת 1883 ונפטר בירושלים בשנת 1933. לעומת רוב משוררי התקופה שרק חלמו בגולה על ארץ ישראל, עלה ארצה והתיישב בירושלים. בבואו לארץ הוקסם מנופה המזרחי, וכצעד של הזדהות עם המקום שינה את שמו לאסף הלוי. אידלסון ודאי פנה אליו כדי שיחבר טקסט עברי ללחן הערבי, והלוי מתוך חיבה למוסיקה שלא הכיר בארץ מולדתו, קרא לשיר "השבב".

ברכה צפירה רצתה לשיר את כולו ולא רק חלק ממנו, כפי שעשה אידלסון. לפיכך הרחיבה במקצת את שירו של אסף הלוי והתאימה אותו לשיר הערבי כולו. לגרסה החדשה קראה "מחול השומרים":
 
ענה נא אתנו השבב,
ענה נא, ענה נא השבב.
צא נא אתנו השבב,
צא נא צא נא השבב,

יה לילי, יה לילי...

קומו ונצא במחולות
קומו ונצא במעגל
אויר רחמים במרחב
אויר חמדה לנשמות.

יה לילי, יה לילי...

במחול השומרים ארבעה חלקים:
הראשון, לפי "ענה נא אתנו השבב...",
השני לפי "יה לילי..",
והשלישי לפי "קומו ונצא במחולות...",
ואחריו חוזר החלק השני.

בראשית שנות הארבעים הקליטה ברכה צפירה את השיר. וכיון שבאותם ימים עדין אי אפשר היה להשמיע תקליטים בכל בית, עבר השיר מפה לאוזן, ושיבוש אחד הוליד שיבוש נוסף, עד שנתקבלה הגרסה המושרת היום, והיא דומה רק במעט לגירסה המקורית. את הגרסה החדשה למדתי לראשונה בשנת 1943. משירו של אסף הלוי לא נותר אלא "הבה נצא במחול" בלבד, וזו פרפרזה ל"קומו ונצא במחולות".

גם המנגינה שובשה. החלק השלישי של המקור הוצמד לחלק הראשון, ואילו "יה ליל..." שהיה חלקו השני של המקור, מסיים עתה את השיר. כך הפך "מחול השומרים" ל"הבה נצא במחול" ובו שני חלקים. הראשון מושר במילים החוזרות "הבה נצא במחול" והשני, בהברות "יה ליל...". חיבור חדש זה בין חלקי השיר, שאין יודעים מי בעליו, גרם לכך שבסיום חלק א', תיבה אחת בת 5/4 בעוד שמשקלו הכללי של השיר הוא 4/4. מעקב זה אחרי השירים בספריו של אידלסון בכלל ו"השבב" בפרט, מוכיח לנו שוב ושוב כי שורשי הזמר הישראלי נעוצים כאן, בארץ-ישראל, והם חדקים מכל המשמיצים הטוענים כי "אין זמר ישראלי".


 



הזמר העברי בתל-אביב הקטנה
ירושלים הייתה בעלת אופי מזרחי ברור, ואופי זה היה מובן ומקובל על תושביה היהודיים של העיר. מקורו בחיים משותפים עם האוכלוסייה הערבית וכן במספרם הרב של בני עדות המורח בקרב האוכלוסייה היהודית. לעומת ירושלים הייתה תל אביב עיר "אשכנזית", שצמחה על החולות שמצפון ליפו מתוך רצון להתנתק מהתושבים הערביים. פירוד זה בין ערבים ויהודים החל עוד שנים לפני ייסוד תל אביב. בשנת 1887 יזם אהרון שלוש את הקמת השכונה "נווה צדק", ואחריה קמו שכונות נוספות שאף הן היוו חלק מיפו. אולם תל אביב, או בשמה הראשון "אחוזת בית", קמה כיישוב עצמאי, ובשנת תרס"ט (1909) התקיימה הגרלה שבה זכה כל אחד מהמתיישבים במגרש, עליו בנה את ביתו לאחר מכן. בעוד שבשכונות החדשות ליד יפו הייתה האוכלוסייה היהודית מעורבת ובה היו עדות המורח ואשכנזים יחד בהרמוניה ורגשי רעות, הייתה תל אביב מאוכלסת בעיקר אשכנזים, ותרבותם תרבות מזרח אירופה.

מרכז החיים החברתיים והתרבותיים בתל אביב הייתה הגימנסיה "הרצליה". ראשיתה של הגימנסיה בשנת 1905, כאשר יום ד"ר יהודה לייב מטמן-כהן הקמת "בית ספר גימזיאלי" (בית ספר תיכון), ובו למדו בתחילה שמונה עשר תלמידים. שמו של המוסד היה "הגימנסיה העברית", והמורים בו היו ד"ר מטמן-כהן ואשתו פניה. בשנה השנייה הפך בית ספרם של הזוג מטמן-כהן למוסד ציבורי שנקרא "גימנסיה הרצליה" על שמו של בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים. עד הקמתה של תל-אביב נבנה בניין חדש לגימנסיה, בקצהו הצפוני של רחוב הרצל במקום שבו ניצב היום "בנין שלום". בקיץ שנת 1910 נסתיימה מלאכת הבנייה ושנת הלמודים תרע"א נפתחה בבית בחדש.

הגימנסיה זכתה החל מראשיתה, למורים מעולים שכל אחד מהם רה בעל שאר רוח ורישומו היה ניכר גם מחוצה לה. פניה מטמן-כהן לימדה גם מוסיקה ואחריה הגיעו המורים קובלסקי וסילמן, ואחריהם מורה מחונן ובעל ידע נותב במוסיקה חנינא קרצ'בסקי.

חנינא בן יצחק קרצ'בסקי נולד בשנת 1877 בעיירה פטרובקה אשר בבסרביה. בילדותו עברו הוריו לבנדרי ושם למד ב"תלמוד תורה". עוד כשהיה ילד צעיר הצטיין בקול ערב ובאוזן מוסיקלית. מורהו של חנינא מר שכנובסקי, ששימש גם כחזן, נתן דעתו על כישוריו המוסיקליים של הילד והחל ללמדו קריאת תווים ונגינה על פסנתר, אך שאיפתו העיקרית של חנינא הייתה לשיר במקהלה של בית כנסת. יום אחד נזדמן לעיר החזן הידוע זיידל רובנר והוא השפיע על הוריו של חנינא, כי ישלחו אותו לקישנייב לשיר במקהלת בית הכנסת. שמעו של הילד עבר בעיר כולה, וכאשר היה שר, היו המונים באים לשמוע אותו בבית הכנסת. תהילתו של חנינא פשטה באזור כולו, ולאחר זמן לא רב עבר לשיר בבית כנסת גדול יותר בעיר חרסון. שם גם למד תורת המוסיקה. כאשר הגיע לגיל עשרים ושתיים, נסע לוורשה שם המשיך לימודיו וזכה לתואר מנצח מקהלה ותזמורת. זמן מסוים שימש גם כמנצחה של תזמורת צבאית, אך רצונו היה להיות מוסיקאי יוצר ולהקדיש את יצירתו לעמו היושב בארץ ישראל.

כאשר עלה ארצה, קיבל משרת מורה ב"גימנסיה הרצליה", ומיד ניכר רישומו בחיים המוסיקליים בבית הספר ובתל אביב הקטנה. בעוד שחיי המוסיקה לפני בואו היו בעיקר "שירה בציבור", החל הוא להורות לתלמידים קריאת תווים ויסודות המוסיקה. המקהלות שהקים שרו בארבעה קולות שירי עם ומיטב הרפרטואר הקלאסי, ותל אביב שמעה לראשונה מוסיקה מבוצעת באיכות גבוהה. אליהו הכהן כותב בספרו "בכל ואת יש בה משהו", כי "השכונה הקטנה שהיו בה בסך הכל שני רחובות וחצי, הצמיחה מתוכה תוך זמן קצר ארבע תזמורות, שלוש מקהלות,

בית ספר לנגינה ומורים פרטיים כמעט לכל הכלים המוסיקליים...". בכל אלה היה קרצ'בסקי מעורב, ועיקר המשתתפים בפעילויות השונות היו מקרב תלמידי הגמנסיה. ומוסיף שלמה שבא:
"התלמידים נתנו לתל אביב הקטנה המולה של נעורים וחיות, והגמנסיה הביאה כבוד לעיר. לא עבר זמן רב ונתפרסמה השכונה החדשה בעולם היהודי והייתה לגאווה רבה. אנשים עלו לרגל לראות את היישוב היהודי המודרני ואת הגמנסיה העברית... כל ליל שבת היו התלמידים עוברים בתהלוכה לאורך רחוב הרצל, המורה קרצ'בסקי בראשם, והיו שרים שירי עיזוז ושירים חלוציים. משנמנע מקרצ'בסקי לנצח על המצעד, היה בא במקומו התלמיד משה שרתוק שנוסף לכל שאר המעלות שלו, היה מוסיקלי מאד - ככל בני משפחתו - והיה מנצח על התלמידים הצועדים בסך."

משה שרתוק הוא משה שרת אשר היה לימים שר החוץ וראש ממשלת ישראל.

אין ספק ביכולתו הרבה של קרצ'בסקי להגיע להישגים בהוראת מוסיקה ובעיצוב חייה המוסיקליים של הגמנסיה, אך עיקר פועלו היה בכתיבת לחנים רבים לשירים שסיפקו לו חבריו לעבודה, סופרים ומורים לספרות. שירים אלה היו בחזקת יש מאין משום שלא הארץ בלבד הייתה שוממה, אלא גם חייה המוסיקליים. כל שיר חדש הפך ללהיט, עבר מפה לאוזן ותוך זמן קצר נודע בארץ כולה. אחד משיריה המפורסמים של הגמנסיה אינו פרי עטו של קרצ'בסקי אך קשור בו. מספר אליהו הכהן:
 
"היה זה בחופשת פסח תרע"ב (1912). תלמידי הגמנסיה עמדו לצאת לטיול האביב לגליל העליון. לקראת היציאה החליטו המורה לזמרה חנינא קהצ'בסקי והמחנך ישראל רושמן להכין שיר לכת מעודד שיהיה כעין המנון לטיול. קרצ'בסקי שכבר נודע אז כמלחין מחונן, העדיף שלא לנסות את כוחו בכתיבת לחן חדש, שיצטרך לעמוד במבחן ובמקום זאת ביקש לאלתר מנגינה קיימת ובדוקה שקליטתה תהיה מובטחת, ובכך תשרת את המטרה. באותה עת נפוץ בעולם היהודי השיר 'מצעד הגלות' שאת מלותיו כתב המשורר היהודי מוריס רוזנפלד. עשרות מנגינות הולחנו לשיר זה בעקבות תחרות, שיזם כתב עת יהודי בוורשה. לאחר שנתפרסמו תוצאות התחרות ונקבעו הזוכים, הסתבר, כפי שקרה פעמים רבות אחרי כן, שדווקא מנגינה שלא זכתה בתחרות - פרי עטו של מלחין בשם ריכטר, שזהותו המדויקת טרם התבררה - כבשה לבבות והחלה להתפשט ברחבי הגולה. במנגינה זו בחר קרצ'בסקי לשיר הטיול".'"

שיר זה מושר עד היום בשם "פה בארץ חמדת אבות", וכולו תהילה לארץ ישראל המתחדשת ולגימנסיה העברית הראשונה ששפתה עברית. "פה בארץ חמדת אבות" אשר לחנו הגיע מן הגולה כ"שיר הגלות", חזר אליה בלבוש חדש ואופטימי ובשינוי קל. בגולה שרו "שם בארץ...", וכאן "פה בארץ..."


שיר נוסף אשר קרצ'בסקי הכניס לרפרטואר הישראלי הוא "החלוצים". את הלחן חיבר מלחין רוסי מיכאל איפוליטוב-איבנוב (1859 - 1935). לאחר שסיים תקופת עבודה כמנהל הקונסרבטוריון בטיבליסי, עבר לנהל את הקונסרבטוריון במוסקבה. שם כתב יצירה בת עשרה פרקים בשם "תמונות קווקזיות" והיא מתארת מוטיבים שונים של החיים בקווקז. התמונה האחרונה נקראת "תהלוכת הסרדאר", הוא ראש השבט. קרצ'בסקי ביקש מישראל דושמן לחבר מילים לנושא העיקרי של "תהלוכת הסרדאר",א והארץ כולה שרה את "החלוצים":
החלוצים!
ביד חרוצים
סלו, סלו המסילה, ישרו הערבות!

נירו ניר
בגיל ושיר!
בנו את ארצכם, ארץ אבות!
 
לאחר שנפטר קרצ'בסקי בשנת תרפ"ו (1926), הוציאה "גימנסיה הרצליה" את כל שיריו בספר, שמו "צלילי חנינא". עיון בו מראה מה גדולה הייתה תרומתו לזמר הישראלי בשנות העשרים. אציין רק שירים אחדים המוכרים גם היום:
"ל"ג בעומר" ("היערה, היערה, היערה בקשת וחץ...");
"המעפילים" ("אל ראש ההר, אל ראש ההר...");
"אגדה" ("על שפת ים כנרת");
"אליהו הנביא" ("יש לנו אב זקן...");
"בשדמות בית לחם" ("בשדמות בית לחם, בדרך אפרתה...").
רשימה זו מכילה שירים מעטים בלבד, אך בימי הזוהר של יצירתו נישאו שיריו בכל פה.

יש עוד לציין, כי סגנונו המוסיקלי של קרצ'בסקי היה רוסי-יהודי וגם מערב-אירופי, והוא לא הושפע כלל מהמוסיקה המזרחית, שנשמעה בארץ באותם ימים. ברור שאין בכך משום הפחתה בערכו, שכן סגנון זה היה המאפיין העיקרי של הזמר העברי בשנים שבהן פעל בגימנסיה "הרצליה", כמובן, להוציא את הזרם הירושלמי המזרחי שבו דובר כבר קודם לכן.


העלייה השלישית - שירי הומור ומצוקה
שנות מלחמת העולם הראשונה היו שנים קשות לתושבי הארץ בכלל וליהודים בפרט. שערי הארץ נסגרו, האורחים הדרים גורשו ממנה, מקורות הפרנסה נסתמו, והאוכלוסייה כולה רעבה ללחם. בתקופה קשה זו כמעט שלא חוברו שירים חדשים, והתושבים היהודים חשבו רק כיצד לשרוד ולעבור את הימים הקשים. לאחר סיום המלחמה ותחילת השלטון הבריטי חשו רבים כאילו הגיעו ימי המשיח. השערים נפתחו, והחלה "העלייה השלישית (1919-1924) שהוסיפה לארץ כ35000- תושבים ו31- יישובים. רוב העולים היו צעירים אידיאליסטים שבאו בעיקר מרוסיה, מפולין ומרומניה. רובם חיפשו עבודה כפועלים, פנו לקבוצות ולקיבוצים והקימו את "גדוד העבודה". חייהם היו קשים משום שמצבה הכלכלי של הארץ לא שפר בשנים אלו. היה מחסור קשה במקומות עבודה, והפועלים היהודים נאלצו לעתים להתמודד עם נטיית מעסיקים יהודים להעסיק פועלים ערבים בגלל שכרם הנמוך ובגלל מומחיותם בעבודות שונות.

אמנם החיים היו קשים, והעולים חיו בדלות נוראה, אך הם עמדו בכך בכבוד. אלה הם ה"חלוצים" אשר ביום עבדו בפרך בכל עבודה, ובערב שרו ורקדו "הורה" עד השעות הקטנות. באותם ימים לא היו שירותי רווחה לנזקקים, ורק הקשר החברתי בתוך הקבוצות סיפק תמיכה רוחנית. אחת הדרכים להתגבר על המצוקה הייתה שירה. מתוך הדלות והרעב צמחו עשרות שירים, שירי מצוקה ושירי עבודה.

רוב שירי המצוקה הם שירים שבהם שולט היסוד ההומוריסטי. ההומור בכלל היה אחד האמצעים החשובים להתגבר על קשיים ונביא דוגמאות מספר. ראשונה היא "פעם אחת בחור יצא" שאת מילותיו חיבר יוסף אוקסנברג, שהיה אחד מסוללי הכבישים ועבר על בשרו את קשיי העלייה השנייה. אוקסנברג היה בעל כשרונות רבים: שירה, כתיבה ומשחק. בשנת 1922 הגיע לתל אביב וחיבר בה מספר שירים, ביניהם "בין פרחי הגן" המושר אף היום. "פעם אחת בחור יצא" הוא שיר יוצא דופן משום שהוא עוסק בשני אנשים בעוד שרוב השירים באותה תקופה עוסקים בציבור כולו. שיר זה נושא אופי הומוריסטי ברור והוא דו-שיח בין בחור המבקש מבחורה שאותה פגש, כי תשקה אותו חלב. באופן הומוריסטי מוצג גם מוטיב רציני יותר והוא הירידה מן הארץ, שהייתה נפוצה באותן שנים, וכך נאמר שם:
 
מה שבחיי נחוץ - היא אמרה
מה שבחיי נחוץ,
לא יוכל לתת חלוץ.
היה זה בשדה,
על יד המחנה.
 
לאבי יש כסף רב - הוא אמר
לאבי יש כסף רב,
נתחתן, נסע אליו.
היה זה בשדה,
על יד המחנה.

למילים אלה הייתה משמעות אקטואלית, שכן רבים מהחלוצים היו בנים למשפחות עשירות שחיכו לחזרתם של הבנים הביתה. מקור המנגינה אינו ברור, וכך כותב יהודה ארן במבוא ל"שירי העליה השלישית":
 
"...יש שתורגם שיר ושונו בו רק מילה או שתיים, ויש שהיה לחן מן המוכן והתאימו לו מילים, ויש שחיברו חרוזים והלבישום על לחן ידוע, ולפעמים הייתה שותפות: אחד חיבר חרוז וחברו התאים לו מנגינה. ויש שידים נוספות טיפלו בשיר והוא שונה ועובד. כבר בתקופת העלייה השלישית לא ידעו כמעט מי הם מחברי השירים והלחנים. היו שירים שלא עברו את גבולות המקום שבו נוצרו, ויש שהתפשטו ונעשו שירי עם ממש".

המקור העיקרי לשירי העלייה השלישית הוא השירון "החלוצים", שיצא בירושלים בשנת תרפ"ה. כמעט כל מחברי השירים הם אנונימיים להוציא את יוסף אוקסנברג, יוסף הפטמן, דוד שמעונוביץ (שמעוני) וא"ז בן-ישי. המיוחד בשירון זה הוא צירופן של צלליות שנעשו בידי האמן מאיר גור-אריה, והעתקיהן היו על קירות כל בית משך שנים רבות.

באותה תקופה נכתב השיר "לא אכפת" המוכר יותר כ"תה ואורז". מחברו הוא
אברהם שלונסקי, שאף הוא היה חבר בגדוד העבודה. עיון במילות השיר כולו מעלה את כל מסכת הצרות והפגעים שעברו החלוצים, אך בנימה אופטימית שרים בסיום כל בית: "מה אכפת, לא אכפת...". בימים ההם הושר השיר בדרך שונה מזו המושרת היום. מקובל לשיר את הבית והפזמון החוזר באותה מנגינה, אך בנוסח המקורי יש מנגינה לבית ומנגינה שונה לפזמון.

השיר "תפילת סדרן" משקף בדרך הומוריסטית את כל מגרעותיהם של החלוצים כפי שרואה אותם ה"סדרן"29. ה"סדרן" הוא מעין פקיד לשכת התעסוקה בימינו. ה"סדרן" מתייחס לחלוצים כאל פועלים המבקשים שכר גבוה ורוצים לעבוד מעט: "בשבע וחצי הם יוצאים...בארבע וחצי כבר שבים...".
 
שמע קולנו אדני אלהינו
הוי, הוי, הוי!
אל תשלח חלוצים הנה
הוי, הוי, הוי

בשבע וחצי הם יוצאים
הוי, הוי, הוי
בארבע וחצי כבר שבים
הוי, הוי, הוי!

את המחירים דורשים להעלות
הוי, הוי, הוי!
ואם לאו מוכנים לשבות
הוי, הוי, הוי

הם עמדים "אזא יאר אף זיי"
הוי, הוי, הוי!
אם אינך מאמין בא וראה
הוי, הוי, הוי!

אך "שיא ההומור" מופיע בשיר "שמעו נא רבותי". לא מצאתי שיר זה אלא בשירון "שירי ארץ ישראל" שיצא בברלין בשנת 1935 בעריכת יעקב שנברג30. בשירון זה אבדו השירים את צורתם השירית משום שנדפסו כפרוזה, בהמשך רצוף. העורך אף אינו מציין את שמות המשוררים. "שמעו נא רבותי" הוא חלומו של חלוץ, ומתוך חלום זה אנו למדים מה הדברים החסרים לו: עבודה, בריאות, מזון, משקה, שכר גבוה ויחסי רעות עם המעסיקים.

מבין שירי העבודה אציין שירו של יוסף הפטמן המושר עד היום: "אנו נהיה הראשונים"! 3 שיר זה מאפיין את המגמה הציבורית בשירים, שירים שבהם מטושטש היסוד האינדיבידואלי ובולט היסוד החברתי: הכינוי השכיח הוא "אנו". למרבה הצער, ממעטים לשיר היום את שירו המקורי של הפטמן ובמקומו, מעדיפים לשיר באותו לחן (כנראה, רוסי במקורו), את השיר שחיבר אחד הליצנים: "ולמן יש לו מכנסיים". גם שירו של דוד שמעוני "אל ספוד", שנכתב בעקבות פרעות 1921 הוא שיר ציבורי 32. הפעם עוסקים אנו במשורר רציני ובשיר רציני ויש בו מסר חשוב: אנו נתגבר על כל צרה באמצעות העבודה ובניין הארץ.
 
אל ספד ברגע רע
אל בכות כפלים עמל,
בעת כזאת. כפלים יצר...
אל הוריד ראש...

עבוד!עבוד!
החורש חרש!
הזורע, נרע!

ברגע רע
כפלים עמל
כפלים יצר...

רבות ממנגינות השירים באו ממקור יהודי-חסידי והן היוו קשר עיקרי עם החיים בגולה, ממנה באו העולים וממנה חפצו להינתק. שירים אחרים הם רוסיים, פולניים, גרמניים ועוד.

העלייה השלישית נמשכה עד שנת 1924, ואז החלה העלייה הרביעית. ההבדל בין שתי העליות נעוץ באפיוני העולים. בעוד רובה של העלייה השלישית היה מורכב מחלוצים צעירים ואידיאליסטים, אשר עלו ארצה כדי לבנות ולעבד את הארץ בידיהם, הייתה העלייה הרביעית, שבאה בעיקר מפולין, מורכבת מבני המעמד הבינוני: סוחרים ובעלי מלאכה ואלה התיישבו במרכזים העירוניים ובעיקר בתל אביב. הודות לה, התפתחה העיר העברית הראשונה מאוד. העלייה הרביעית נמשכה עד 1928 ומספר העולים הגיע לכ-67000.


ראשית הזמר הישראלי
עם ראשוני העולים בעלייה הרביעית נמנה המלחין יואל אנגל (1868 - 1927). אנגל, שעלה ארצה מרוסיה בשנת 1924. היה מוסיקאי רציני בעל השכלה כללית ומוסיקלית רחבה, ושמו הלך לפניו ברוסיה ובפרט בקרב בציבור היהודי המשכיל. עם עלייתו ארצה בגיל חמישים ושש היה עד לשני שלבים חשובים בבניין הארץ: כיבוש עמק יזרעאל ובניין תל-אביב.
"התלהבות החלוצים דבקה גם באנגל, הוא היטה אוזן והקשיב לכל הנעשה והמושר בארץ. עד מהרה הרגיש בדבר, שהשירים כמעט כולם זרים הם, 'מתורגמים משפות לועזיות. אולם הייתכן לשיר שירים רוסיים או גרמניים תחת שמי ארץ-ישראל, במולדת המתחדשת? ואנגל ראה לפניו יעד חדש: עליו ליצור זמר עברי ארצישראלי, הוא יהיה חלוץ הנגינה העברית בארץ, כפי שהיה פעם חלוין הנגינה היהודית בגולה".
(ראה משה ברונזפט, יואל אנגל, הוצאת קרית ספר תש"ו)

ואכן שורשיו של אנגל מקורם בזמר היהודי, שאותו ספג בבית הוריו. וכך כותב הוא במאמרו:
"הנשף הראשון לנגינה עברית": "...בנגינה העברית כבר התעניינתי בימי נעורי."
 
אבי הפליא לנגן בגיטארה 'בלי תווי נגינה'... שהייתה משעשעת אותו בערבים ככלותו את מלאכת היום. בין שאר נגינות, היה מנגן גם נגינות-עם יהודיות ולפעמים פנטאסיות [=אלתורים] עצמיות רבות, על-פי נגינות אלה. הוא מסר לי לאחר זמן רב, ניגונים עממיים עבריים בכמות לא מעטה". (י' אנגל, הנשף הראשון לנגינה עברית, מובא בספרו של מנשה רבינא, הוצאת המוסד למוסיקה בעם, תש"ז)

יואל אנגל אמנם למד נגינה בפסנתר, אך ללא כל כוונה להיות מוסיקאי מקצועי. לאחר סיום לימודיו בבית הספר התיכון, למד משפטים באוניברסיטאות קייב חרקוב. את לימודי המשפטים סיים בשנת 1890 ושנתיים לאחר מכן, סיים גם את הלמודים באקדמיה למוסיקה בחרקוב. בפגישתו עם צ'ייקובסקי, זכה להמלצה חמה ממנו ולפי עצתו עבר ללמוד בקונסרבטוריון במוסקבה ועם מוריו נמנים טאנייב ואיפוליטוב-איבאנוב. פגישותיו עם מוסיקאים ואנשי ספרות יהודיים הביאו אותו להעמיק ולחקור את המוסיקה היהודית ובשנת 1908 הקים בפטרבורג את "החברה למוסיקה יהודית עממית", ובמסגרתה פעל רבות בהוצאה לאור, בהרצאות ובמחקרי שדה שנועדו להפיץ את המוסיקה היהודית.

בשנת 1918 נוסד במוסקבה תיאטרון "הבימה". ב-1922 הוצג בתיאטרון זה המחזה "הדיבוק" מאת א' אנסקי בתרגומו העברי של ח"נ ביאליק. את המוסיקה למחזה כתב אנגל, ומוסיקה יהודית זו תרמה רבות לפופלריות של "הדיבוק" ושל "הבימה". סגנון המוסיקה היה כאמור "יהודי", והכוונה במושג זה היא למוסיקה העממית של יהודי מזרח אירופה. היסודות המוסיקליים שבהם השתמש אנגל ב"הדיבוק" הם חסידיים ורוב הלחנים במחזה הינם ללא מילים.


לאחר הועזבה "הבימה" את ברית המועצות, עלה אנגל לישראל, וכאן כאמור, עמד בפני מציאות אחרת. מציאות זו הביאה אותו לכלל הכרה שחייב הוא ליצור סגנון מוסיקלי אחר, אשר ישקף אדם חדש בארץ חדשה. לא הייתה לו תיאוריה ברורה שעליה יכול היה להסתמך בכתיבת לחנים חדשים, אך פעל בו חוש נפלא שהורה לו "לנקות" את מנגינות הגלות ולהסיר מהן את העצב והבכי. כך נוצר על בסיס המוסיקה המסורתית, זמר ישראלי חדש ורענן אשר במהרה היה מושר בכל פה.

כפי שבמשך שנים רבות היה "הדיבוק" עם המוסיקה של אנגל "כרטיס הביקור" של "הבימה" - כך אירע גם לערב המחזות "נשפי פרץ" על פי סיפוריו של י"ל פרץ, אף הוא עם מוסיקה של אנגל, שנהפך ל"כרטיס הביקור" של תיאטרון "אהל". ה"אהל" נוסד בתל אביב בשנת 1925, ואנגל חיבר את המוסיקה גם למחזה השני שלו "דייגים".

אפשר לחלק את יצירותיו העממיות של אנגל לשתי חלקים:
 
שירי ילדים,
ושירי-עם.

את שירי הילדים חיבר עם יחיאל הלפרין, שהיה מורה בבית המדרש למורים בבית הכרם בירושלים והתמחה בחינוך בגיל הרך. חלק משירי הילדים של אנגל ידוע ומושר גם היום: "שיר ערש" ("נומי נומי ילדתי..."),
"היורה" ("גשם גשם, גשם גשם משמים..."),
"סוסים" ("בא האביב, שמש חביב..."),
"העז" ('עזא, עזא, עזתי..."),
"הכבשה" ("כבשה קטנה, איפה היית..."),
"רועה מחלל" ("בוקר בוקר בחלילי..."),
"אניה יפיפיה" ("אניה יפיפיה, קחי אותי לחיפיה..."),
"חג הפורים" ("בואו נא בנים, בנות..."),
"יציאת מצרים" ("בני ישראל פה כולנו...") ועוד.

עד לפני שנים לא רבות היו שיריו של אנגל ידועים לכול, וילדי ישראל כולם שרו את השירים שצוינו כאן ורבים אחרים. המבוגרים ודאי זוכרים שירים אלה, אך לא תמיד ידעו מיהו מחברם. רבים משירי העם של אנגל ידועים אף הם עד היום: "אומרים ישנה ארץ", "חלוץ בנה", "עגבניה" ו"שני מכתבים". מי שהיה חבר בתנועת נוער בשנות השלושים, הארבעים והחמישים, זוכר ודאי את שיר המקהלה שאי אפשר היה בלעדיו: "דין דן".

שירי העם של אנגל, על אף שחי בארץ שלוש שנים בלבד, משקפים תפיסה מציאותית ועין בוחנת ביחס למתרחש סביבו. אמנם לא אנגל הוא אשר חיבר את מילות השירים אך הוא בחר דווקא שירים שנראו לו משקפי המציאות שבה חי. מציאות של סבל ומצוקה, ייאוש ותקווה, עצב והומור, וכל אלה מוצאים ביטוי בכל אחד משיריו. האם בשירו של אביגדור המאירי
"שני מכתבים" כותבת:
"..לבני הטוב בירושלים"
אביך מת, אמך חולה,
בא הביתה, בן חביב...
 
ובנה משיב:
שנת תרפ"ד בירושלים
סלחי לי, אמי החולה,
לא אזוז מפה לעד.

אם עד אהוב תאהביני,
בואי הנה וחבקיני.."

את ההומור המחפה על המחסור הכלכלי אנו פוגשים בשירו של אביגדור המאירי "חלוץ, בנה!"
הי, הי, הי נעלים
בלי סוליות נעלים..

הי, הי, הי מכנסים
בלי כיסים מכנסים...

הי, הי, הי כתנת
בלי כפתור ושרוולים...

והומור העוסק במזון החדגוני משתקף בשיר "עגבניה" מאת יהודה קרני:
 
עגבניה עגבניה!
תמול רק באנו באוניה,
וכבר נשקפת מחמיצה
ומסלט ומקציצה...

אמנם אנגל לא עבד עבודה גופנית, כפי שעבדו החלוצים בשנות העשרים, אך יש לזכור כי הוא הגיע בגיל מבוגר יחסית, והעלייה ארצה גרמה לו "נפילה" מקצועית. לאחר שהיה ידוע ומוכר בעולם כמוסיקאי, כחוקר וכמבקר, נאלץ היה לחפש פרנסתו כ"מורה לזמרה", אך הוא לא התלונן ועשה מלאכתו בשמחה ובהתלהבות, כשהוא רואה ייעוד חשוב בהקניית זמר ישראלי לילדי ישראל. מתוך שהכיר את בעיית המחסור בנגנים מקצועיים, מיעט בכתיבה לכלים אך הרחיב בכתיבה למקהלות, שכן קל היה יותר להקים בארץ מקהלה מאשר תזמורת. לרוב השירים שהודפסו בהשגחתו של אנגל, ליווי בפסנתר המהוה תוספת מוסיקלית משמעותית; שכן בליווי השקיע את כל כושר ההמצאה שלו בתחום ההרמוניה, הריתמוס והדינמיקה.


תנופת הזמר הישראלי
ממשיך דרכו של אנגל הוא מרדכי זעירא. הוא הגיע ארצה בימיה האחרונים של העלייה השלישית מרוסיה. נולד לאב שהיה חובב חזנות נלהב, וספג בילדותו ניגוני חזנים וזמירות חסידים לרוב. בגלל מצבה הכלכלי הירוד של המשפחה, לא קיבל הילד כל חינוך מוסיקלי. לכשהתבגר למד בפקולטה למכניקה של האוניברסיטה בקייב, ובשנות המהפכה הצטרף ל"השומר הצעיר", שהיה אז תנועת מחתרת. באותם ימים גילה פסנתר והחל לנגן ולחבר מנגינות "לפי שמיעה". כאשר הורע המצב הכלכלי, למד סנדלרות ועבד בבית חרושת לנעליים. בשנת 1924 נאסר בעוון השתייכות לתנועת נוער ציונית, אך קיבל היתר לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ ישראל. בארץ הצטרף לקיבוץ של "השומר הצעיר" בגליל התחתון ועבד בסלילת כבישים, בסנדלרות, בבניין ובדייג.

כאשר גילו חבריו את כשרונו המוסיקלי, תבעו ממנו לחבר שירים למסיבות ואירועים, והוא אכן עשה ואת. דחיפה רצינית להתפתחות בתחום המוסיקה קיבל מהמלחין יואל אנגל, שחיבר את המוסיקה להצגה הראשונה של תיאטרון "אהל" "נשפי פרץ". לאחר שחזה בהצגה פעם שנייה, החליט, כי עליו ללמוד מוסיקה, אך כיון שלא היו תנאים נאותים לכך, עבר לתל אביב בשנת 1927 והצטרף לתיאטרון "אהל". זעירא עשה שנה וחצי בתיאטרון, למד את יסודות המשחק ועסק בבניין תפאורות ואפילו תפר נעליים. לימוד משחק בתיאטרון לא היה בגדר ביטול זמן, אך לא הוביל אותו למוסיקה ממש, אם כי החל ללמוד סולפג' ותיאוריה מוסיקלית.

לאחר שעזב את "אהל" היה מובטל תקופה מסוימת, והשתתף בקורסים למנצחי מקהלות בהדרכת מנשה רבינא. לבסוף מצא עבודה במפעלי ים המלח, ומשם היה נוסע לירושלים ללמוד אצל הפרופסור שלמה רוזובסקי. רוזובסקי עודד אותו להאזין למוסיקה של עדות שונות החיות בירושלים, ושם קלט את היסודות שהנחו אותו לאחר מכן בחיבור מנגינות בסגנון יהודי ספרד. לאחר חודשים מספר פוטר זעירא מעבודתו, והפרופסור רוזובסקי אסף אותו אל ביתו וזעירא היה עוזר לו בהעתקת תווים ובהכנת חומר מוסיקלי.

יש לשער, כי שירו הראשון שנקלט בציבור היה "שיר הרשת" שאותו חיבר, מילים ומנגינה, בימים שעבד כפועל בתחנת הכוח בנהריים אשר בניינה החל בשנת 1923. כנראה, לא ראה זעירא בשיר זה אלא בדיחה ספרותית-מוסיקלית, ולפיכך לא כלל אותו בספר שיריו המלא. השיר נדפס בספר "שירי ארץ ישראל" שיצא בברלין בשנת 1935, ללא שם המחבר. במופע "היה היו זמנים" אשר הופק בחודש מאי 1960, על-ידי חיים חפר ודן בן-אמוץ, בוצע השיר, ועל תקליט המופע כתוב בפירוש כי השיר והלחן הם מאת מרדכי זעירא. חוץ משיר זה מצוין במקורות, כי לחנו הראשון של זעירא הוא "למולדתי" אשר חובר למלותיו של הלל אביחנן בשנת 1927. שיר זה משקף את ההשפעה המזרחית שספג זעירא בארץ ישראל, והשפעה זו השתלבה היטב בתרבות הרוסית שהביא מביתו. מנגינת השיר התקבלה בציבור כזמר ישראלי שורשי והפכה לשיר עם, שרבים חשבו כי בא ממקור מזרחי. במרוצת השנים אף חיברו לו מילים חדשות "בכרם תימן", והוא בוצע במספר מופעים של זמר מורחי. יש לשער, כי המבצעים אף לא ידעו כי מחבר השיר הוא אשכנזי מובהק. על אף אפיוניו המזרחיים של השיר, אפשר לאמור בביטחון, כי כאן אנו פוגשים את אחד המודלים הראשונים של זמר ישראלי אשר בו שילוב מוצלח של סולם צלילים המשקף מסורת עתיקה (בשפת המוסיקה: סולם אאולי או מינור טבעי), יסודות מתוך טעמי המקרא ומלודיה מזרחית עם קישוטים וסלסולים.

אחד משיריו הראשונים של זעירא, שיר המושר עד היום הוא "שיר החליל" המוכר יותר לפי מילותיו הראשונות: "הנה אחללה". בשיר זה אפיונים דומים לשיר "למולדתי", אך הוא מורכב ועשיר יותר, וניתן לגלות בו גם מוטיבים רוסיים אשר שילובם באופי המזרחי הינו גאוני ממש.

בראשית שנות השלושים עבר זעירא לתל אביב. בשנת 1931 חיבר את שירו הידוע "הבו לבנים" לנשף פורים של תיאטרון "אהל". ישיבתו בתל-אביב קירבה אותו לדמויות הבולטות בחיי התרבות בארץ, ורבים מלחניו נכתבו למלותיהם של טובי המשוררים: אלכסנדר פן, יעקב אורלנד, אהרון אשמן, עמנואל הרוסי, אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן. כיון שלא היה מוסיקאי מקצועי, קשה היה לו להתפרנס מעבודה מוסיקלית, והוא עבד כפקיד בחברת החשמל; אבל את זמנו הפנוי הקדיש להלחנה ולהפצת שיריו. באותם ימים לא היו עדיין תקליטים, וגם תחנת הרדיו טרם החלה לפעול, ודרך ההפצה המקובלת הייתה ארגון ערבי "שירה בציבור", שבהם היה המלחין מלמד את שיריו. כך עברו לאחר מכן השירים מפה לאוזן.

זעירא היה רגיש לנעשה בארץ, וכל מאורע זכה לשיר מתאים. אציין רק אחדים מביניהם. כאשר נרצחו חמישה צעירים יהודים ליד ירושלים (על שמם נקרא הקיבוץ "מעלה החמישה"), חיבר את השיר "חמישה" שעל אף עצבונו, הפך להיט בשנות ה"מאורעות" (1939-1936). השירים "סובבוני" ו"חניתא" חוברו בתקופת "חומה ומגדל". "שיר שמח" הידוע יותר כ"אם גם ראשנו שח" חובר בראשית שנות הארבעים, כאשר הגיעו הידיעות הראשונות על השואה. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, התגייס לצבא הבריטי, שם הקים את הלהקה הצבאית "מעין זה" שהופיעה בפני חיילים ארץ-ישראלים במזרח התיכון ובאירופה וכן בפני ניצולי שואה. בתקופה זו חיבר בין השאר את "הגדודנים", "שנינו מחכים", "השיר אליך" ו"הודיה" ("ליווית אותי ארצי..."). מתקופת מלחמת השחרור זכורים לטוב "שועלי שמשון", "יודקה" ו"שיר הכד". בשנות החמישים חיבר את "לילה לילה", "מה אומרות עינייך" ו"השיר לנח"ל". שירים אלה הם חלק קטן בלבד מתוך הרבים שחיבר. רובם מכונסים בספר "מרדכי ועירא - מבחר יצירותיו" שיצא לאור בשנת 1960.

שיריו הראשונים של זעירא חוברו בסגנון ישראלי מובהק, אך לאחר מכן שילב גם סגנון יהודי מורח-אירופי, יהודי-ספרדי ואף מערב אירופי. לעומת המלחינים הראשונים שהזכרתי בפרקים הקודמים, שרוב שיריהם הם מסמכים היסטוריים - חיים ומושרים שיריו של זעירא, אשר נפטר בשנת 1968, בפי כל חובבי זמר ישראלי וכן תופסים הם מקום מכובד בכל השירונים שבהם מודפסים שירי ארץ ישראל. כל זאת בגלל יכולתו הרבה בחיבור מנגינות, המתחבבות אפילו לאחר האזנה ראשונה, אך אין הן בגדר "פזמון" אשר ימיו קצרים והוא נשכח במהרה.


סיכום
יואל אנגל ומרדכי זעירא הם הגשר בין מיני הזמר שהיו מושרים בארץ ישראל עד סוף שנות העשרים לבין הזמר הישראלי החדש, אשר היה אחד מתוצרי התרבות הציונית. המלחינים שהחלו בפעולתם אחרי אנגל וזעירא ובעיקר עמנואל עמירן וידידיה אדמון, באו לארץ ובידם רעיון ברור למדי אודות מהותו של הזמר הישראלי, אודות הסולמות שאותם יש להעדיף ואודות יסודותיו המלודיים והריתמיים. לחניהם היו דוגמה ומודל למלחינים רבים שפעלו אחריהם.

אנגל, אשר כאמור נפטר בשנת 1927, לא זכה לראות את ההתקדמות העצומה בבניין הארץ משנות השלושים ואילך, אך זעירא, הצעיר ממנו, המשיך ביצירתו ותרם לכך שזמר ישראלי נהפך לנחלת הכלל, כשם שהלשון, הספרות ושאר סימני תרבות נהפכו אף הם ישראליים ומובנים מאליהם.