במאמר זה סוקר ומנתח פרופ' עוז אלמוג את הסצינה העכשוית של המוזיקה הפופולרית בישראל. תובנותיו הסוציולוגיות נוגעות גם למעמדה של תופעת השירה בציבור, לזמר העברי המוקדם, ולסיכוייו לחזור אי-פעם למרכז ההוויה הישראלית.
הרצאה שניתנה במסגרת הכנס "מי אני? שיר ישראלי" באוניברסיטת בר אילן, 7.6.2010. הטקסט התפרסם בחדשות בן-עזר 553, 17.6.2010.
סוף עידן הזמר העברי? / עוז אלמוג
שירי ארץ ישראל
כששואלים ישראלים השוהים זמן רב בחו"ל למה הם מתגעגעים (חוץ מלמשפחה), מקבלים בדרך כלל שלוש תשובות: לחום האנושי, לאוכל (בעיקר חומוס, קוטג' וסלט ירקות) ולמוסיקה. המוסיקה העברית היא ללא ספק אחד ממותגי התרבות הישראלית – יצירה עשירה ומיוחדת הקושרת רבים בעבותות.
אולם בשנים האחרונות נראה שהמאגר הולך ומתדלדל. מצד אחד נעשינו חברה מוסיקלית מתמיד; חברה המולידה "כוכבי" זמר חדשות לבקרים ושואגת לחנים נוסטלגיים בכל אירוע חברתי. המוסיקה בוקעת כאן מכל פינה: מערוצי הרדיו והטלוויזיה, מהמועדונים, הפאבים ובתי הקפה, ממרכזי הקניות וכמובן מהאינטרנט וממכשירי הסלולר וה-MP3.
מצד שני, יוצרים איכותיים בקושי גומרים את החודש וממעטים לספק פזמונים חדשים, אולפני הקלטות נסגרים וקשה להיזכר מתי לאחרונה הגיח כאן פזמון גאוני שיחצה את גבולות הזמן והמקום. כמות הקלישאות הממוחזרות (מילים ומנגינה כאחד) המיוצרת כאן מדהימה. משהו משמח ועצוב קורה לזמר הישראלי והוא קשור לתהליכים מורכבים שעוברים עלינו ועל העולם המערבי כולו.
מוסיקה לא נוצרת בחלל ריק ואין ז'אנר מוסיקלי בעולם שאין לו שורשים ומקורות השפעה קרובים ורחוקים. אבל יש ז'אנרים שנעשו מזוהים עם חברה מסוימת והפכו למעין מותגי תרבות. כך למשל, הסמבה הברזילאית, השנסון הצרפתי, הבלוז האמריקאי והרמבטיקו היווני. האם בישראל נוצר ז'אנר מוסיקלי ייחודי? אני סבור שכן. מוסיקולוגים שחקרו את שורשי הזמר העברי הצביעו על מגוון רחב של השפעות: חסידיות, מזרח-אירופאיות, ים-תיכוניות, אמריקאיות ועוד. אבל רבים מאיתנו חשים שמעבר להשפעות החיצוניות ואולי דווקא בשל הערבוב המיוחד שלהן, לזמר העברי, או בשמו היותר מוכר "שירי ארץ ישראל", יש תווי הכר מובהקים.
אפשר שיום אחד יקום חוקר מוסיקה ויאמת באמצעות מחקר אמפירי את התחושה האינטואיטיבית בדבר ייחודיותו של הזמר העברי הקלאסי. בינתיים אסתפק בציון מיספר תכונות בסיסיות שנראות לי רלוונטיות לאפיון הז'אנר:
מוסיקה מערבית מודרנית. מבחינת הסולמות, המלודיות הטיפוסיות, המהלכים ההרמוניים, המקצבים, העיבוד והתיזמור – הזמר העברי שייך למשפחת המוסיקה המערבית המודרנית. אמנם היו לנו מספר פזמוני "יחלילי ימלילי" שהולחנו בהשראת הדבקות הבדואיות, אבל גם הם הותאמו בסופו של דבר לאוזן המערבית.
מורכבות ותחכום. אין לדעת כיצד ומדוע התקבץ במדינת ישראל מיספר יוצא דופן של יוצרי מוסיקה כישרוניים, שהביאו לעולם יצירות מונומנטאליות. אלכסנדר סשה ארגוב, למשל, אינו נופל להערכתי מהמלחין האגדי אנטוניו קרלוס ג'ובים (Antônio Carlos Jobim). כשם שג'ובים וחבריו מיתגו את הבוסה נובה (Bossa Nova) הברזילאית, ארגוב וחבריו מיתגו את הזמר העברי. אז מדוע ז'ובים מוכר בעולם וארגוב מוכר רק לישראלים? דומה כי התשובה לשאלה זו אינה מצויה בתחום המוסיקה, אלא יותר בתחום הסוציולוגיה (האופן שבה הופצו לחנים במאה העשרים).
שירי משוררים. שפת הפזמונים היא עברית-ישראלית ורמת הביטוי ועושר הלשון גבוהים במיוחד. למעשה, עד שלהי שנות השבעים רוב הפזמונים הקנונים הולחנו למלים של טובי משוררי ישראל. אפילו בשנות השמונים, כאשר בנוף הזמר העברי הופיעו לראשונה כוכבי פופ עצמאים, שכתבו, הלחינו וביצעו את פזמוניהם, וכאשר העברית במוסיקה הישראלית נעשתה דיבורית יותר – רמת הביטוי בפזמוני הזמר נשארה גבוהה והעבירה רעיונות מורכבים.
ניגון צברי. המבטא (הגייה), האינטונציה והפיסוק (Phrasing) של המבצעים הם ישראלים מקומיים ומושפעים מהניב הדיבורי השליט, שיש לו ניגון טבעי (לכל שפה בעולם יש ניגון משלה, הצובע גם את הזמר המקומי). אגב, להערכתי, אחד הגורמים המרכזיים להפיכתם של זמרי-על כמו אריק איינשטיין, שלום חנוך ושלמה ארצי לאייקונים לאומיים, הוא המבטא והפיסוק המאוד צבריים שלהם, שנרכשו בקיבוץ, בתנועת הנוער ובצבא.
אווירה אֵלֶגִית (תוגה). הזמר העברי כולל לא מעט פזמונים קצביים ומקפיצים, אבל רוב הפזמונים הקלאסיים במוסיקה שלנו הם בלדות שקטות ונוגות (כמו ההמנון הלאומי), העוסקות בגעגועים, הקרבה, חברות, תקווה ואהבה (תחילה בעיקר למדינה ואחר כך בעיקר לאנשים בשר ודם).
שירי מולדת. רבות נכתב על תפקידו החשוב של הזמר העברי ביצירה ובהפצה של הסנטימנט הציוני. כיוון "ששירי ארץ ישראל" נעשו לחלק בלתי נפרד מטקסי הזיכרון שלנו, הם יצרו מעין כפתור רגשי של עצב מתוק בנפשם של דוברי העברית. בספרי "הצבר דיוקן" כיניתי את הזמר העברי "מזמורי התפילה" ("אנעים זמירות ושירים אארוג" חילוני) של דת הלאום הציונית. זו הסיבה שההנאה ששואבים ישראלים רבים משירה בציבור (אחת המסורות המזוהות ביותר עם ההווייה הציונית) היא לא רק מוסיקלית-אסתטית, אלא גם הנאה נוסטלגית, הקשורה בזיכרונות ימי התום – עידן של לכידות, אחדות והיעדר ספקות.
דוגריות מוסיקלית. הגוון הצלילי הדומיננטי בזמר הישראלי הוא אקוסטי. גם כאשר הקלידים האלקטרונים החליפו את האקורדיון, והגיטרה חושמלה, נותר ברוב הפזמונים הקנונים חותם "הבלורית והחאקי" של הלהקות הצבאיות. התופעה בולטת במיוחד בפזמונים של שני המלחינים-זמרים-מעבדים המצליחים בתולדות המדינה: שלום חנוך ושלמה ארצי. אפשר לקרוא לזה "הצליל הדוגרי" או "צליל המדורה".
הדמוקרטיזציה של המוסיקה הישראלית. המוסיקה הישראלית הפופולארית עברה במהלך הדורות התפתחות מעניינת, שקידמה ושיקפה בעת ובעונה אחת תהליכי עומק חברתיים. היום אנחנו יכולים להתבונן בגאווה ובסיפוק על המעבר של הזמר הים-תיכוני מהשוליים למרכז הבמה, עד כדי הפיכתו לז'אנר שליט. זו מגמה אמנותית ובידורית המשקפת את הפלורליזם התרבותי שכבש את התקשורת והפך את ישראל לחברה ממוקפת של דרבוקה וקלידים
הפלורליזם הישראלי החדש מתבטא לא רק בהכרה בלגיטימיות ובאיכות של ז'אנרים מגוונים ובצרכים של קהלים שונים, אלא גם בחיבורים ובתרכובות המוסיקליות. הצעירים הישראלים יודעים לשלב סגנונות מוסיקליים, כשם שהם מיומנים בערבול ביגוד אופנתי ומשקאות אלכוהוליים. יש לנו היום מוסיקה ישראלית בגוון מזרח-אירופאי, דרום-אמריקאי, תורכי, יווני, ערבי ובעיקר אם.טי.וי. הפופ משתדך עם החזנות ללא צורך באישור הרבנות; וכשמערבבים תימני, רוסי ואתיופי בסיר אחד, ומקשטים בזר רסטות בנוסח העידן החדש, מקבלים את עידן רייכל – מלחין צעיר, המבטא בגינוניו ובפזמוניו את הקולאז' המוסיקלי-תרבותי של ישראל החדשה.
מי היה מאמין שבחתונות של עולי חבר העמים, הלהיטים של קובי פרץ ושרית חדד ינצחו את שירת הבארדים הרוסית. מי היה ממלל שישראל תהפוך למעצמת טרנס המייצאת די ג'ייז (Disc jockeys) שרוטי ראש ותקליטים למועדונים הגדולים בעולם. ומי היה מדמיין שברחובות הפריפריה תצמח מוסיקת ראפ מקומית, שתביע אהבה, שנאה, תסכול ותקווה בחרוזים קצביים של סלנג מאצ'ו-עברי.
שחיקת הריגוש
אבל תרשו לי להעיב קצת על חגיגת הרב-תרבותיות ולהעלות שאלת "בגדי המלך החדשים": האם למרות, ואולי גם בגלל אותו פלורליזם בתר-צברי, לא איבדנו משהו בדרך? למשהו הזה קוראים ייחוד ואיכות.
כשהייתי סטודנט התפרנסתי באמצעות כל מיני עבודות מזדמנות: חילקתי דואר, סיידתי קירות וגגות וגם לימדתי צעירים נגינת גיטרה. לא הייתי ממש מורה למוסיקה, כי אני בקושי קורא תווים, אלא לימדתי אקורדים (ליווי שירה) באמצעות שכלול השיטה שבה למדתי בעצמי לנגן. המתודה היתה פשוטה ויעילה. הכנתי רשימה של כ-300 שירי ארץ ישראל יפים ואהובים במיוחד, והצמדתי למילותיהם אקורדים (כמו שמקובל היום בספרי אקורדים או בשיעורי נגינה המופצים באינטרנט). את האקורדים נהגתי ללמד באופן ויזואלי, כלומר סיפקתי לתלמידים תמונה גראפית של אצבוע על צוואר הגיטרה. בניתי את הפזמונים מהקל אל הכבד: קודם הפזמונים הפשוטים (עם מספר קטן של אקורדים בסיסיים) ואחר כך הפזמונים היותר מורכבים (עם מגוון רחב יותר של אקורדים).
השיטה התבססה על היכרות מוקדמת של תלמידיי הצעירים עם הפזמונים הללו, שאיפשרה להם ללוות את עצמם תוך כדי שירה, מבלי להכיר ולו תו אחד על כלי הנגינה. זה עבד מצויין כי כל תלמידיי, בלי יוצא מן הכלל, הכירו ואהבו מאד את 300 הפזמונים הקנוניים ברשימתי. גם אני נהניתי, כי זימרתי איתם בצוותא והעברתי את השיעור בנעימים.
האם אפשר להפעיל את השיטה הזאת על צעירים בני ימינו? לדעתי התשובה שלילית, מכמה סיבות: ראשית, פזמונים רבים מהרשימה הקנונית שלי אינם אהובים במיוחד על הדור הצעיר. שירי ארץ ישראל הקלאסיים נטחנו עד דק בהשמעות אינסופיות, והמימד האכסטטי שלהם התעמעם עם הזמן. זמינות ונגישות הופכות את הנדיר לבנאלי ואת הקדושה לחולין. בקיצור, כמו בתחומי צריכה רבים אחרים, גם במוסיקה – השעמום מחליף את ההתלהבות בשל עודף שימוש. הבנאליזציה והטרוויאליזציה של הזמר העברי נוצרה בעקבות ריבוי אמצעי וערוצי התקשורת, והתפתחות תעשיית השירה בציבור. אני מתכוון לכל אותם "טישים חילוניים" דביקים, צפויים וממוחזרים.
אפילו הקאברים (גרסאות כיסוי) שהופיעו כאן לאחרונה, כשלוליות אחרי הגשם, הצליחו להחיות את הריגוש רק לזמן קצר. שהרי כמה פעמים אפשר עוד לשמוע את "עטור מצחך" וכמה פעמים אפשר עוד לשיר בהתלהבות "האמיני יום יבוא"? (ולא רק בגלל שהיום הזה קצת מבושש להגיע).
שנית, מקצת מהשירים ברשימה הקנונית פשוט הוכנסו לבוידעם הישראלי (בעצם גם המילה הזאת והחדרון הקטן שהיא ייצגה, נעלמו מחיינו). הדור הצעיר אינו מתעניין במיוחד בעבר ובקושי מתעניין בעתיד. אם תקישו ב-Google את המילה "בן גוריון" תגלו ששני המופעים הראשונים ברשימה הם האוניברסיטה בנגב ושדה התעופה. ראש הממשלה החשוב בתולדותינו, שעליו נקראו שני המוסדות הללו ועוד רבים אחרים, מופיע רק רביעי ברשימה – אחרי הקישור (לינק) "לוח טיסות זמן אמת". גם ב"מנוע החיפוש" המצוי במוחם של צעירינו, שדה התעופה הוא ככל הנראה האסוציאציה הראשונה ולא המיתוס הציוני המשומש והנשכח.
הפרויקט הלאומי היחיד שמצליח להקנות לצעירינו חינוך מוסיקלי-היסטורי (בדרך עקיפה כמובן) הוא התוכנית "כוכב נולד". אבל כשם שבבחינות הבגרות בהיסטוריה הם לומדים רק על אותם חלקים שעתידים להיכלל "במיקוד" (לרוב ללא הקשר וללא רצף ליניארי ומבנה סדור), כך מ"כוכב נולד" הם זוכרים בעיקר את הזמר או הזמרת שביצעו את הפזמון בזמן נתון, ואינם מתעמקים במקורות הלחנים ובמבנה הייחודי שלהם. זה דור שלCopy-Paste-Delete-Refresh עם זיכרון וירטואלי או יותר נכון ללא זיכרון קשיח בכלל.
עולם שטוח
הסיבה השלישית לאי-הרלוונטיות של רשימת הפזמונים הקנוניים שלי, עוברת מתחום הנגישות למידע לתחום הרבה יותר רגיש: רמת עיבוד המידע ומידת הרגישות לאיכות. ברצוני לטעון טענה מרחיקת לכת, שעלולה להרגיז רבים: אני טוען שאנחנו חיים בתקופת מעבר שהצמיחה דור של אנשים שטחיים, המייצרים וצורכים מוצרים שטחיים, ובכלל זה מוסיקה שטחית. כדי להוכיח את טענתי אציע תרגיל מחשבתי.
הכינו רשימה של 300 להיטים עבריים שנוצרו כאן בעשור האחרון. כולם פזמונים האהובים במיוחד על שיעור גבוה של בני נוער. עכשיו נבחן מה מאפיין את הרשימה הזאת ונשווה אותה לרשימת הלהיטים של הזמר העברי הישן (זה שקדם לעשור הנוכחי).
המאפיין הראשון הבולט לעין ולאוזן הוא רמת התחכום הנמוכה. דומני שהרשימה החדשה אינה יכולה להוות פלטפורמה יעילה ללימוד אקורדים (בשיטה שבה נקטתי בזמנו) מהטעם הפשוט שרוב הפזמונים האהובים היום על בני נוער אינם מורכבים מבחינה מוסיקלית ועשויים פחות או יותר מאותם 4-5 אקורדים בסיסיים (לרוב אקורדים של מז'ור ומינור בלבד במתווה חילופין פשוט ונדוש). כלומר, התלמיד שישתמש ברשימה הזאת פשוט יצעד במקום ולא יתפתח מבחינת הנגינה (לא ילמד אקורדים מורכבים יותר המלווים מלודיות מורכבות). לא בכדי רק מעטים פונים היום ללימוד נגינה סיזיפי אצל מורה מקצועי. הצעיר/ה אומר לעצמו: מדוע להתאמץ אם במילא את רוב השירים שאני אוהב אפשר ללמוד לנגן בשבוע?
השטחיות ואהדת הקלישאות עוברות לכל אורך החזית החברתית ואינה אופיינית בהכרח לקבוצות מעוטות השכלה. הנה כי כן, במוסיקה האלקטרונית המושמעת במועדונים אין כלל התפתחות מלודית והיא בנויה בעיקר על מונוטוניות מהפנטת שנועדה להכניס את הגוף והנפש לטרנס (בסיוע משקאות וסמי הזייה). המוסיקה המזרחית היא פחות או יותר ווריאציות על אותה מלודיה ואותן מילים (עם חריגים בודדים בלבד) וכך גם מוסיקת האם-טי-וי, שהיא לא יותר מ"נערת ליווי" לקליפים ויזואליים מתוחכמים ומקוריים באמת. אפילו הצלופן של "מוסיקת אמצע הדרך" היום פחות בוהק מהצלופנים העבריים של פעם. קחו לדוגמא את הפזמונים הקליטים והפופולאריים שהלחינו בזמנו דובי זלצר, בני נגרי, קובי אושרת, נורית הירש, צביקה פיק, ואפילו "אתניקס" ורמי קליישטיין. הם יפים, מקוריים ומתוחכמים לעין שיעור יותר מהלחנים המושרים בעשור האחרון על ידי כוכבי "אמצע הדרך" (Main stream) צעירים, כגון מיה בוסקילה, יוני בלוך, אייל גולן, שרית חדד, עידן יניב, עברי לידר, מירי מסיקה, דניאל סלומון, שלומי סרנגה, קרן פלס, איה כורם, משה פרץ, קובי פרץ, ואיציק קלה.
אז נכון, גם לביטלס היתה פשטות גאונית וגם הבלוז הוא מונוטוני ביסודו. אבל הפשטות של הביטלס ובני דורם היתה המקור ולא החיקוי ואת המונוטוניות של הבלוז איירו אלתורים מורכבים מאוד.
מה שמדהים היא לא כל כך העובדה שמיוצרים כאן כל כך הרבה חיקויים וכל כך הרבה מוסיקה משעממת ושבלונית. מה שבאמת מדהים היא העובדה שהביקוש למוצרים הללו כל כך גבוה, והוא חוצה כאמור עדות, מעמדות ורמות השכלה וסטטוס כלכלי. שלמה גרוניך המוכשר חזה את הנולד כבר בשנות השמונים, כאשר מרוב תסכול ומרירות על אי שידור פזמוניו ברדיו חיבר את הפזמון האירוני "שירים פשוטים": "כולם רוצים שירים פשוטים / שירים בשני אקורדים / כולן דורשות מילים פשוטות / שלא אומרות לי שום דבר. / יוצאים לרקוד רוצים לשמוח / לא לחשוב יותר מדי / לשיר בשני קולות / שעם ישראל עוד חי."
באופן פרדוכסלי, בשל פשטותו, הפך הפזמון הזה לאחד מלהיטיו של גרוניך. אבל זה לא עזר למלחין המחונן להישאר זמן רב במרכז התודעה. רוב הקהל הישראלי דחה את מורכבות לחניו והוא מצא עצמו, כמו רבים מחבריו, בשולי רשימות הפליי-ליסט ותוכניות האירוח.
אז מדוע כל כך מתלהבים היום מהג'אנק?
תשובה אחת היא שהבורות "חזרה לאופנה" ואופקים רחבים נעשו סימן לפלצנות, פלספנות ובזבוז זמן. כולם מנסים לצוף בשיטפון המידע, וכאשר צפים מאבדים קשר עם הקרקע.
זאת ועוד: אנחנו בעידן הנובו-ריש – טיפוס גלובלי שצמח בחברה הפועלת על פי חוקים קפיטליסטים טהורים (ולכן גם צרי אופק) של כדאיות. זה עידן שבו אוסף גדול של משפחות שעברו מוביליות מעמדית, עם כוח קנייה עצום, מכתיבות את הטעם. מבחינה דמוקרטית זו זכותן המלאה ולכאורה אין מקום לבוא בטענות לאיש. אבל מותר להודות שיש לתופעה הזו מחיר – בעיקר בכל הנוגע לשכיחות ולנגישות של מוסיקה איכותית. יש לכך השפעה גם על מעמדם של ערכי יסוד בחברה, כגון חתירה למצוינות, תגמול הולם על מאמץ והבחנה בין אמת לשקר.
צרכניה העיקריים של החברה הנובו-רישית נתפסים בקלות לסממנים החיצוניים המאפיינים את הקיטש, ועיוורים למשקעי עומק ולמניפולציה הרגשית שעושים בהם יצרני התרבות. זה ניכר כמעט בכל דפוסי הצריכה – ממזון ואופנה וכלה בעיצוב הבית. יש כאן בעצם מעגל קסמים: היצרנים והמפיצים מחויבים לרייטינג הכלכלי (שהפך לשיקול-על בתהליך המסחר), ולכן הופכים מרצון או בעל כורכם למשכפלי הבינוניות והרדידות. הצרכנים, בטוחים מצידם, שהחומר המשודר נתפס גם בידי מנהיגי הדעה בתקשורת כאיכותי וממשיכים לצרוך אותו בגאווה. תחנות רדיו המשדרות מוסיקה ייחודית ואוונגרדית, כמו 88FM הממלכתית, בקושי שורדות, כי הביקוש למוצרים איכותיים יורד (בכל התחומים). היום גם צאצאי השכבה המשכילה בישראל, אותה שכבה שצרכה בעבר מוסיקה איכותית, מעדיפים ג'אנק-מיוזיק.
כמובן שעולה כאן שאלה פילוסופית וסוציולוגית אודות תפקידם של כלי התקשורת בחברת ההמונים: האם הם צריכים רק לשקף את טעם הציבור או גם לעצבו (כלומר לחנך)? כיוון שאין לי תשובה חד משמעית לשאלה הזאת וכיוון שהיריעה קצרה, אדלג עליה.
כאן חייבים להדגיש נקודה עקרונית: הדור הצעיר צורך ומייצר ג'אנק-מיוזיק בכמויות עתק בין השאר, ואולי בעיקר, משום שהוא אינו מודע לעובדה שמדובר במוצר ממוחזר. לא אחת אני מוצא עצמי מתבונן פעור פה בבחור או בבחורה צעירים, המזמרים את השירים החדשים שזה עתה חיברו. הם למדו 5 אקורדים וארבעה מוטיבים מוסיקליים, הם אינם קוראים תווים והשכלתם ההיסטורית בתחום המוסיקה דלה. ובכל זאת יש להם דימוי עצמי של אומנים מיוסרים (למרות שרובם גדלו בצמר גפן מתוק) והם בטוחים שהם המציאו את תוף מרים. בעבר היו לועגים לחובבנים. היום גם שומרי השערים של הרדיו והטלוויזיה (מפיקים, חברי וועדות הפליי-ליסט וכדומה) נושאים אותם על כפיים ומצביעים עליהם כעל ההבטחה הבאה. בדרך כלל זו הבטחה המתנדפת מהחלל הציבורי עוד לפני שניתנה לה הזדמנות לקיים משהו.
הצעירים של היום נוטים להתאהב בקלות בג'אנק-מיוזיק, גם משום שרבים מהם, רבים מדי, מפונקים ועצלנים (בהכללה רחבה כמובן, המקפחת את היוצאים מן הכלל). גם לא מצפים מהם להתאמץ – לא בבית, לא בבית הספר ולא במוסדות להשכלה גבוהה (שכבר אינה כל כך גבוהה). מוסיקה מורכבת דורשת מאמץ אינטלקטואלי ורגשי. אבל בעולם שבו הסאטלן הוא גיבור תרבות, צומחת גם מוסיקה סאטלנית. דור שהתמכר לקטשופ ומיונז בלחמניה שלו, סביר שיתמכר לקטשופ ומיונז מוסיקליים, בפרט כאשר המוסיקה עטופה באפקטים דיגיטליים, שמגדילים את הרושם הראשוני ויוצרים אריזה המחפה על ריקנות.
אנקדוטה: לפני מיספר שנים הכנתי שיעור באוניברסיטה על פרסומות ברדיו ובטלוויזיה. למרבה הפתעתי כאשר השמעתי את הג'ינגלים בכיתה, כל התלמידים הצטרפו בשירה ובמחיאות כפיים צוהלות. אכן שירה בציבור בנוסח פוסט-מודרני.
הוריהם של הצרכנים המוסיקליים החדשים גידלו אותם כנסיכים ונסיכות ונזהרו לא לבקר את ילדיהם כדי לא לפגוע חלילה ברגשותיהם השבירים. בקיצור התרגלנו לשקר לצעירים והם מצידם התרגלו לשקר לעצמם – גם בתחום המוסיקלי. כאשר הכל "מדהים" ו"מגניב" קשה לפתח מסננות של איכות וקשה לשכלל חיישנים לאיתור תרמיות ופלגיאטים.
ויש כאן עוד משהו: הדור הצעיר הורגל לזרם שוטף של גירויים קצרים ומגוונים ומתקשה להתרכז בגירוי בודד לאורך זמן. לכן הוא גם מתקשה להאזין למוסיקה מורכבת בתשומת לב, כשם שהוא מתקשה לקרוא ספרים. המוסיקה עבור רבים היא לא יותר מקולות רקע או אמצעי הרקדה. רק צעירים מעטים מסתגרים היום בחדרם כדי להאזין ליצירה מוסיקלית ללא הפרעות חיצוניות (סלולרי, טלוויזיה, מחשב וכו').
קנון הולך ונעלם
נחזור לרשימת ה-300 של העשור האחרון ונשאל: כמה מהפזמונים הכלולים בה יהפכו בעוד 30 שנה לחלק מנכסי הצאן והברזל המוסיקליים של מדינת ישראל? חוששני שספורים בלבד.
שתי רשימות הפזמונים שתיארתי בדוגמא לעיל נבדלות זו מזו גם בדומיננטיות של היוצרים. הזמר העברי ההיסטורי-קנוני גובש על ידי מיספר קטן באופן מפתיע של מלחינים מוכשרים ופוריים. סריקה של מיקבץ הפזמונים והאמנים המופיעים בפורטל המוסיקה "שירונט", העלתה את הרשימה הבאה (לפי סדר הא-ב של שמות המשפחה): אלון אולאר'ציק, קורין אלאל, אלכסנדר ארגוב, שלמה ארצי, מיקי גבריאלוב, שלמה גרוניך, יוסף הדר, נחום היימן, משה וילנסקי, דוד זהבי, אריאל זילבר, מרדכי זעירא, יוחנן זראי, עוזי חיטמן, שלום חנוך, אלונה טוראל, שלמה יידוב, מתי כספי, שם טוב לוי, דני סנדרסון, עמנואל עמירן, שמואל פרשקו, יצחק קלפטר, שמוליק קראוס, יהודית רביץ, יאיר רוזנבלום, יוני רכטר, מתתיהו שלם, אפרים שמיר, נעמי שמר.
חלק גדול מהיוצרים המופיעים ברשימת הגדולים שלעיל אינם כבר איתנו והשאר חצו את גיל השישים. כמה יוצרים מהעשור האחרון, יכולים לעמוד שכם אל שכם עם היוצרים ברשימה הזאת? דומני שאף לא אחד/ת. המשמעות ברורה.
הערת ביניים בנוגע לשמות הגדולים: בשלהי שנות השמונים ובמהלך שנות התשעים הופיעו על במת המוסיקה הישראלית מלחינים מוכשרים שתרומתם לזמר העברי לא מבוטלת. אבל גם הם להערכתי נופלים במקוריותם ובמורכבות יצירותיהם מדור הנפילים שקדם להם (ולכן גם במידת תרומתם ההיסטורית). אפשר לכלול ברשימת "שחקני הספסל" של נבחרת החלומות של הזמר העברית את המלחינים הבאים (להלן לפי סדר א-ב): אתי אנקרי, אהוד בנאי, מאיר בנאי, אביתר בנאי, אביב גפן, ארקדי דוכין, אחינועם ניני. הצמד סחרוף ופורטיס, יהודה פוליקר, רמי קליינשטיין ומיכה שטרית. אני רואה ברשימת השמות הללו אדוות אחרונות בגאות המוסיקה הישראלית.
אם להשתמש בדימוי נוצרי אפשר לומר שאת נביאי הדת החליפו השליחים ואת השליחים הפקידות הטכנוקרטית. ובתהליך הזה פג הקסם הראשוני ונוצר הדקדנס. כוכבי הזמר של העשור האחרון (הכוונה בעיקר לאלה שכתבו וביצעו את הפזמונים שלהם) – למשל אסף אמדורסקי, שלומי שבן, יהלי סובול, חמי רודנר, עיברי לידר, גלעד שגב, טל שגב, יוני בלוך, יהלי סובול, רן דנקר, מאור כהן, פיטר רוט, אפרת גוש, רונה קינן, וכמובן כל כוכבי השביט של סדרת "כוכב נולד" לעונותיה – אינם מתקרבים בחזונם המוסיקלי ובהישגיהם האמנותיים, לא לדרג השני ובוודאי לא לדרג הראשון של קלאסיקת הזמר העברי. מעטים מתוכם – כמו עמיר בניון ודודו טסה למשל – מדגדגים את הליגה הזאת.
מעניין להיווכח שרשימת הלחנים והמלחינים שפעלו כאן בעשור האחרון גדולה מאוד, ובוודאי גדולה בהרבה מרשימת הלחנים והמלחינים שקדמו להם. אבל חרף גודלה (ואולי דווקא בשל כך) לא מצאתי ולו מלחין/ה אחד שאפשר לומר עליו/ה ללא היסוס: הוא/היא בעל/ת שיעור קומה אמנותי. בעצם נוצר היום פרדוכס: כגודל הסלבריטאיות – קוטן הקומה. למען האמת, את רוב רובם של היוצרים והיצירות שהופיעו ברשימות של אתרי המוסיקה הישראלים כלל איני מכיר, ולא בהכרח משום שאני כבר זקן ופחות מעודכן. אני משוכנע שהסיבה לכך היא שזמן המדף שלהם היה קצר מאוד. רובם לא הותירו כל חותם ממשי ונעלמו כלעומת שבאו. המוצלחים יותר הפכו ללא יותר מרינגטון טורדני.
חשוב להדגיש כי במכרה הזמר הישראלי המתרוקן עדיין נלכדים מדי פעם יהלומים מוסיקליים נוצצים. אבל אלה הבלחות חד פעמיות, המעידות על מגמה כללית של פיזור הכישרון והידלדלותו ברמת הפרט. להערכתי זו אחת הסיבות לכך שאנשים ממעטים היום לקנות דיסקים חדשים. בעבר, כאשר קנית דיסק חדש של יוצר חשוב היתה בו איזו אמירה כוללת שנתנה לו ערך מוסף. על כל פנים הוא כלל בדרך כלל לפחות 2-3 פזמונים מרגשים ומאריכי חיים. היום, במקרה הטוב הדיסקים כוללים להיט בודד, ובשביל להיט אחד לא שווה לקנות דיסק שלם. עדיף כבר להוריד קובץ מהאינטרנט ולייצר לעצמך דיסק צרוב שהוא לקט איכותי.
מילים עצלות
גם בתחום הטקסטים ניכרת מגמה כללית של דקדנס. הזמר העברי הקלאסי, שהשתמר בזיכרון הקולקטיבי לדורי דורות, כלל, כאמור, מלים של טובי המשוררים והתמלילנים (לפי סדר א-ב): ידידיה אדמון, שמרית אור, יעקב אורלנד, עמוס אטינגר, נסים אלוני, דן אלמגור, נתן אלתרמן, מאיר אריאל, חיים נחמן ביאליק, רחל בלובשטיין סלע (רחל המשוררת), יוסי בנאי, לאה גולדברג, חיים גורי, יעקב גלעד, יוסי גמזו, יונתן גפן, עמנואל הרוסי, נתן זך, חיים חפר, יורם טהר לב, שאול טשרניחובסקי, נתן יונתן, מרים ילן שטקליס, צרויה להב, יחיאל מוהר, עלי מוהר, דידי מנוסי, אהוד מנור, דניאל סמבורסקי, יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, יעקב רוטבליט, אברהם שלונסקי, נעמי שמר, רחל שפירא.
ומה יש לנו היום? בעיקר טקסטים חפיפניקיים, רדודים ועילגים – תופעה שגם היא החוצה עדות, סגנונות וז'אנרים מוסיקליים. כך לדוגמא, בפזמון של מושיק עפיה "פה פה פה" (מלים: גלי שגיא, לחן: גלי שגיא וניר סנדץ'): "רואה אותך ילדה יפה צוחקת / פה פה פה פה פה פה פה פה פה / אני קורא לך אך את מתחמקת / פה פה פה פה פה פה פה פה פה / רוצה אותך ילדונת מתוקה / פה פה פה פה פה פה פה פה פה / רוצה אותך ילדונת מתוקה."
המחשה נוספת אפשר למצוא בשירו הטיפוסי של מאור כהן (מלים ולחן) "הכי יפה בעולם". השיר מביע רגשות בתחכום ומקוריות של תלמיד בית ספר יסודי: "הכי יפה בעולם / יודעת טוב מכולם / שבלעדיה אני מטומטם / הכי יפה בעולם / חשבתי שאני רואה יותר מדי / אולי אשיר לך כך / את שיר הדנדילייט / אני בא דברי אליי."
בעבר כאשר אנשים כתבו מילים לפזמונים, הם ניסו לעבור לאיזה רגיסטר גבוה יותר של צורת ביטוי. הם נהגו לחפש, למשל, מטאפורות מקוריות, או חרוזים מתנגנים. היום הצעירים לא ממש מתאמצים בכיוון. כך למשל, רועי צ'יקי ארד (הדחקן המוכר מערוץ המוסיקה) כתב פזמון (מלים ומנגינה) בשם "פיצה". מי שמאזין ללחן, ויותר מכך – מי שקורא את מילות הפזמון הזה, מבין מדוע אורך החיים של הפזמון הזה לא עלה על הזמן שלוקח להזמין פיצה Take away. גם המקוריות והתחכום של תרכובת הבצק והגבינה ושל מילותיו של ארד דומים: "חי מיום ליום / ולפעמים יום גם נגמר / בים הולך על החול / וכשבא שוכב ונרדם / רציתי רק איתה לחיות / ויחד לעשות שטויות / טעיתי בגדול / רציתי שנלך לפארק / לרקוד יחדיו לשיר של פאנק / טעיתי בגדול."
הדור הצעיר מכור לסלולרי שלו, ולא בכדי הפזמונים שלו נראים כמו מסרוני SMS מקוטעים. כך לדוגמא בפזמון "סוכרייה" ששרה רוני דואני (מילים ולחן: מקס פאדיב. תרגום: פיני ארונבייב): "לא מתקשרת לא חוזרת ולא עונה / כמעט נשארת מסתובבת ולא מחכה / ורק הראש שמסתובב חושב על מה שהיה / תשאיר מקום לעוד סוכריה / ורק נזכרת לא נרדמת ורק אותך / כבר לא סופרת משתחררת מהמחשבה / שאצלך הכל בסדר עם כל מה שהיה / תשאיר מקום לעוד סוכריה."
אגב, מה בדיוק היה כאן לתרגם?! – והאם לא קצת מוגזם ולא צנוע לאמץ לעצמך את הכינוי "סופרסטאר" (על שם אחד הפסבדו-להיטים שהיא שרה)? לא בכדי מדובר בזמרת "מומצאת" ולא אותנטית, ברוח הזמן והמקום; שכן אותה רוני סופרסטר נבחרה בשנת 2002 על ידי חברת "פופ-ארט" (של חברת התקליטים "הליקון") לככב בפרויקט מיוחד ליצירת כוכבת פופ. כדי להכין אותה לתפקיד המזוייף (כל הרעיון להמציא כוכב הוא מופרך ומניפולטיבי) היא הוכשרה במשך שנתיים בפיתוח קול, משחק, וריקוד (כך על כל פנים נכתב בוויקיפדיה).
אפילו בתחום היצירה הקבוצתית דור הוותיקים "לוקח בהליכה" את דור הצעירים הנוכחי. הנה כי כן, מתי צמחה כאן לאחרונה להקת זמר ברמתן של "תמוז" ו"כוורת"? ההרכבים שצצו בעשור האחרון נראים פתטיים גם בהשוואה לאזובי הקיר המוסיקליים של שנות ה-90 ,כגון "זקני צפת", או "איפה הילד". הלהקה היחידה שפועלת היום במרחב המוסיקלי ומייצרת איכות, היא "היהודים". אבל על פי הפרופיל הגילי שלה קשה להגדירה כלהקה צעירה.
"טיפקס", שהתפרקה לא מזמן, היא נר מהבהב במנהרה האפלה של ימינו, תודות לגאוניותו החריגה של קובי אוז – יוצר מקורי המתכתב בפזמוניו עם חיים חפר. כושר ההמצאה הרעיוני והלשוני של אוז, לצד ההומור הדק, מרהיבים ומאד לא טיפוסיים ליוצרים בני דורו; אבל הלחנים שלו ברובם פשוטים למדי, לא פורצים את גבולות המינור-מז'ור, ובעניין זה הוא אינו שונה בהרבה מבני דורו.
מפת העתיד
לסיכום, כאשר משווים בין היצירות המוסיקליות של העשור האחרון, בתחום הזמר העברי הפופולרי, ליצירות המוסיקליות של העשורים שקדמו להן (ובעיקר לאלה שנולדו כאן בשלושת העשורים הראשונים של המדינה) ניכרים הבדלים משמעותיים בין הקטגוריות ההיסטוריות: היצירות "הצעירות" פחות מורכבות (בצרופי התווים, במהלכי המלודיות ובסוגים וצירופי האקורדים), פחות אורגינליות (במבנים המוסיקליים, בהרמוניות וכו'), יותר צפויות (משתמשות בשבלונות מוכנות מראש ובחומרים לעוסים) ופחות מפתיעות (בשילובי התווים, האקורדים וכו'). הבדלים דומים ניכרים גם בתחום הטקסטים והם מחדדים את התמונה הכללית בדבר שחיקת הזמר העברי. באופן כללי מינון הקלישאות והחומרים הממוחזרים והרדודים במוסיקה הישראלית העכשווית גדול היום מאוד.
תהליך הדקדנס ניכר גם כאשר משווים בין השגי היוצרים משתי התקופות. אין זה מקרה שהעשור האחרון לא הצמיח ענקי מוסיקה מקומיים, המתקרבים מבחינת שיעור קומתם האמנותית (כמות ואיכות היצירות שיצרו) לשיעור קומתם האמנותי של דור הנפילים (רשימת הגדולים שהוצגה לעיל).
חייבים להדגיש שטענתי זו מבוססת בינתיים בעיקר על תחושה שגובשה בין השאר מסקירה של כמה מאות יצירות מכל הזמנים (הרשימות מופיעות באתרי המוסיקה). יתרה מזאת, ביססתי את טענתי בעיקר על מדד אחד: מורכבות האקורדים. כדי לתקף ולאושש את טענתי מבחינה מדעית, נדרש מחקר מעמיק, הפורט מבנים מוסיקליים למבנים מתמטיים (זה ניתן לבדיקה באמצעות תוכנות מחשב).
אז מה צופן העתיד לזמר העברי? להלן אנסה לספק תחזית זהירה:
נקודת הרוויה של צריכת הג'אנק. הג'אנק המוסיקלי ימשיך לזרום בטווח הקרוב, כמי אפסיים לים, בעיקר לנוכח הפרופיל הטיפוסי של קהל היצרנים והצרכנים ולנוכח עריצות הרייטינג. אבל אפשר להתנחם בעובדה שגם לצריכת ג'אנק יש נקודת רווייה. כבר היום ניתן להבחין בסימנים מבשרים לבוא ההתפכחות והביקורת העצמית, למשל בדמות המערכונים המשעשעים של "ארץ נהדרת", הלועגים למוסיקה הממוחזרת בישראל. נקודת ה-Tipping Point תגיע ותצמיח מן הסתם כמיהה למוצרים מוסיקליים איכותיים יותר, שתביא גם לגילוי כישרונות נסתרים הפועלים היום בשולי הבמה הישראלית (למשל, בתחום הג'אז או המוסיקה האלקטרונית).
מגמת "ההטפשה המוסיקלית" תיבלם גם בשל העיקרון האוניברסאלי הידוע, האומר: "אי אפשר לרמות את כולם כל הזמן".
מיצוי האפשרויות המתמטיות. אבל אם מישהו חושב שזה מה שיציל את הזמר העברי ממוות בשיבה טובה, טעות בידו. חופים הם לפעמים געגועים לנחל, אבל גם החוף וגם הנחל עומדים להישטף בצונאמי בינלאומי. בעצם הגלים הקדמיים כבר כאן. "כמה שירים כבר אפשר להמציא בכלל," שר מתי כספי וצדק. המוסיקה המערבית מורכבת ממולקולות בהרכב משתנה של 12 תווים אטומיים. קלות הייצור וההפצה של המוסיקה היום (אולפנים פרטיים, אינטרנט וכו') מאיצים את תהליך מיצוי האפשרויות. זו תחזית מתמטית ולא ספקולציה סוציולוגית. לכן, איכות ומקוריות יעשו תכונות יותר ויותר נדירות במוסיקה המערבית ועידן הענקים לא ישוב. הבאנליזציה של המוסיקה תשפיע על ייחודיותו של הזמר העברי ותעלים אותו עם הזמן כז'אנר מובחן.
עזרי מקוריות. בשל מיצוי האפשרויות יצמחו, ולמעשה כבר צומחים, "עזרי מקוריות": עיבודים חדשניים וגרסאות כיסוי של יצירות מקוריות, לצד שילובים רבים ומפתיעים יותר. דוגמא עדכנית למגמה הזאת, שתלך ותתחזק, ניתנה לאחרונה בביצוע המיוחד והמרגש של "עץ השדה" (מלים: נתן זך, לחן: שלום חנוך), על ידי מרים טוקאן הערבייה-הישראלית, במסגרת "כוכב נולד".
יצירות רב ממדיות ורב חושיות. אבל דומה שגם העזרים המוסיקליים הללו לא יחלצו את המוסיקה מהבנאליות ויחייבו את היוצרים להפיק יצירות רב ממדיות ורב חושיות כדי לרגש ולחפות על היעדר מלודיה מקורית. המגמה ניכרת כבר עתה בערוצי המוסיקה: הממד הוויזואלי של הקליפים חשוב היום לא פחות ובעצם יותר מהממד המוסיקלי. מי יודע, בעתיד נוכל לא רק לשיר על "שמלה אדומה ושתי צמות" ואפילו לא רק לראות את הנערה, אלא גם להריח את הבושם שלה ולשוחח איתה על אפשרויות שונות לסיום הפזמון. במילים אחרות, המחשב יחזק את מגמת איחוד סוגי המדיה ואת האינטראקטיביות, שתחדור לכל פינה בחיינו.
המשך הגלובליזציה המוסיקלית. ישראל היתה במשך שנים רבות אי סגור ומסוגר והדבר השפיע מאוד על הטעם הישראלי ועל דפוסי צריכת המוסיקה בארץ. היום הישראלים מרבים לטוס לחו"ל והתקשורת החדשה מאפשרת להם לחוות בזמן-אמת אירועים גלובליים ולצרוך מוצרים גלובליים. בינתיים הישראלים נאמנים עדיין למוסיקה המקומית, יותר מאשר למוסיקה בשפות אחרות; אולם כשם שההמבורגר הביס את הפלאפל וכשם שהג'ינס דחק את החאקי, כך גם הצליל המערבי הבינלאומי דוחק בהדרגה את הזמר העברי המקומי. בעניין זה ישראל אינה שונה ממקומות אחרים בעולם.
היחלשות התרבות הלאומית מקרינה על ירידת מעמדם וחשיבותם של המותגים המקומיים והמסורות העממיות על פני הגלובוס כולו. כבר עכשיו רוב הפזמונים הפופולריים המופצים במזרח הרחוק, באמריקה ובאירופה נשמעים אותו דבר.
האמנם ראשית הסוף? אז אולי במקום לדון בסוף עידן הזמר העברי נדרש לדון בראשית סוף עידן המוסיקה בכלל, כפי שהיכרנו אותה עד היום. אולי באמת צריך להכיר בעובדה שמה שהיה לא יהיה ושעידן הגלובליזציה והדיגיטציה עומד לשנות לא רק את דפוסי התקשורת בין בני אדם ואת המבנים הארגונים המסורתיים של החברה האנושית, אלא גם את דפוסי הגירוי והתגובה שלנו.
כיוון שתהליכים אלה – המתרחשים בכל רחבי העולם - כבר אינם תלויים בנו, נאלץ בינתיים להמשיך להוסיף עוד קיסם למדורת הקומזיץ המוסיקלי המקומי, ולשרוף בעל כורחנו את שאריות הקלאסיקה של הזמר העברי.