יפה הרון מספרת על עצמה (ינואר 2019):

נולדתי בתאריך 31 במאי להוריי, הנס ונחמה רוזנטל. הוריי נפרדו כשהייתי קטנה ממש כי אינני זוכרת אותם ביחד. אמי לא יכלה לגדל אותי כי לא הייתה לה דירה משלה ולכן תמיד נעה בין דירות וחדרים שכורים.

מאז שאני זוכרת את עצמי גדלתי בבית הילדים הפרטי של פַנִי וְהֶרְמַן בּוֹנֶה, עד גיל עשר. הרמן עלה לארץ מגרמניה ועד יומו האחרון לא למד עברית; כל הילדים בבית זה דיברו איתו גרמנית. הוא ואשתו פני ניהלו גן ילדים עד 12 בצהריים או עד שעות אחה"צ, וכן בית לילדים כמוני שלא חיו עם הוריהם. כל הילדים שחיו בבית זה היו מבתים הרוסים ודוברי גרמנית.

היינו בערך עשרים ילדים. איתנו חיו גם בנותיו של הרמן, ילטה ועליזה. בבוקר הילדים הבוגרים יותר הלכו לבית ספר ושאר היום בילו שם. היה זה צריף בן כמה חדרים ומטבח, ללא חדר אמבטיה, ושירותים בחוץ וללא חשמל, אך בכל זאת כל ערב לפני השינה הרמן היה אוסף את הילדים ומשמיע לנו יצירות קלסיות על פטיפון ידני.

הצריף עמד ברחוב של"ג פינת רחוב יהואש בתל אביב, במרכז מגרש חול ענקי, והיה בו עץ תות גבוה שעליו נהגנו לטפס ולקטוף תותים. יותר מאוחר הרמן ופני בנו תוספת עבורם ועבור הבנות ובתוספת זו היה חשמל, כך ששמענו מוזיקה מפטיפון חשמלי.

הייתה לי ילדות מאוד מאושרת וקיבלתי הרבה חום ואהבה, אך לא קיבלתי חינוך מוזיקלי מכוון. אמי הייתה באה לבקר אותי יום-יום ולפעמים היינו יוצאות לטייל בעיר. אבי היה בא לראות אותי בערך פעם בשבוע. לימים אבי נישא שנית ללאה (לוטה) ונולדו להם שני בנים: רוביק, סופר, עיתונאי ולשונאי, וגידי, סטודנט לתיאטרון ומשורר, שנפל במלחמת יום כיפור. מאז ומתמיד אמי הייתה פעילה ב"הפועל" וכך הייתה למורה לספורט ולשחייה. 

בגיל שמונה אמי החליטה שעליי ללמוד לנגן על כלי. היות ולא הייתה גישה לפסנתר והשיעורים היו מאוד יקרים, בחרה שאלמד לנגן בחלילית. קיבלתי שיעורים פרטיים אצל המורה ליזה שטיינברג (אשתו של הסופר יעקב שטיינברג ואחותם של חיים ארלוזורוב ודורה רוזוליו). ממנה ספגתי את האהבה למוזיקה בכלל, ולמוזיקה קלסית בפרט.

כשהייתי בת עשר (1946) אמי החליטה לפתוח דף חדש בחייה והצטרפה לקיבוץ כפר גלעדי. שם היה לנו מורה לאמנות ולמוזיקה שאני זוכרת רק את שמו הפרטי - גדעון (גידי). [כנראה שמדובר באומן גידי קייך (2015-1923) – זֶמֶרֶשֶׁת] הוא היה מורה מעולה והקים מקהלה בבית הספר, שבה שרתי גם אני. שרנו הרבה שירים קלאסיים והוא גם קידם אותי בנגינה בחלילית. ממנו למדתי לאהוב ממש שירים ושירה במקהלה.

אני זוכרת במיוחד את חגיגות ליל הסדר בכפר גלעדי, שהיו יפות באופן יוצא מן הכלל והמקהלה נטלה בהן חלק פעיל. במיוחד זכורים לי השירים "כי לו נאה כי לו יאה" ו"חד גדיא" במנגינה שאפשרה לסולנים לשיר ולמקהלה לענות.

בגיל ארבע עשרה (1950) חזרנו לתל אביב. הצטרפתי לתנועת הנוער העובד (לאחר הפילוג בתנועה הקיבוצית סניף תל אביב השתייך לאחדות העבודה) ושם שרנו הרבה מאוד שירים רוסיים ושירים חדשים בסגנון "שירי הו הו", שחוברו בתחילת שנות החמישים.

אינני יודעת מאין בדיוק באה הזיקה שלי למוזיקה ולשירים. אמי, למרבה הצער, אהבה אומנם מוזיקה אך לא הייתה מוזיקלית בכלל. אולי מסבי, ליאו רוזנטל, שהיה בגרמניה חזן, שוחט ומוהל. על כל פנים, מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד רוויתי הנאה גדולה משירה והיה לי קל מאוד ללמוד גם מנגינות וגם מילים, ורבים מהשירים אני זוכרת עד היום הזה.

בשנת 1969 נסענו ללונדון. מאז נותק הקשר האינטימי, החי והמיידי, עם השירים שנכתבו והושרו בארץ וחבל לי מאוד על כך. פה שרתי כשלושים שנה במקהלת "טופז", בה שרנו רק שירים עבריים. המקהלה נוהלה על ידי חגי סיגלוב (בנה של הזמרת הדסה סיגלוב).

כיום גם בנותי ונכדותי אוהבות ויודעות את כל השירים החדשים וגם הרבה מהשירים הישנים המושרים בארץ.