הקטן
גופן
הקטן גופן הגדל
גופן
הגדל גופן
חיפוש פנימי באתר
יוֹאֵל וַלְבֶּה

הורה מדורה / מאת יוסף ספיבק


יואל וַלְבֶּה / הורה מדורה
מאמר מאת יוסף ספיבק
(נכתב במקור לבטאון "רוקדים", ולכן יש במאמר אזכורים להיבט המחולי)

הקלסיקה של הזמר הישראלי לא תהיה מלאה ללא שיריו של יואל ולבה המלווים אותנו עד עצם היום הזה. מבחינה היסטורית שייך הוא לדור הראשון של מלחיני הזמר הישראלי ובהם זעירא, אדמון, ועמירן ועוד רבים וטובים. שיריו מושרים גם היום ובמיוחד שירי הילדים שכולנו גדלנו עליהם.
למרות שרבים משיריו המושרים עד היום הפכו לנכסי צאן ברזל של הזמר העברי (הורה סחרחורת, שיר הספנים, שיר השתיל, כד קטן, שיר השבת) נפקד שמו של יואל ולבה מהזיכרון המוסיקלי הקולקטיבי המתעד את מלחיני שנות העשרים והשלושים. ייתכן שאחת הסיבות לכך שלא נמנה על חבורה אשר יכולה הייתה לקדם את "יחסי הציבור" שלו.

יואל ולבה היה איש העלייה השלישית שהתקיימה בשנים 1919- 1923
וכחלוץ עבר את המסלול שעשו רבים כמותו בני תקופתו ביישוב הארץ ובבנייתה אולם סיפור חייו כמוסיקאי הנאבק על יצירתו המוסיקלית מייחד אותו ועשוי לעניין גם אותנו. העוקב אחר דרך חייו ימצא אדם שחתר כל חייו ללמוד ולהתפתח ולהרחיב את תחומי יצירתו המוסיקלית. כמוסיקאי עשה את דרכו עוד בחייו באוקראינה ארץ הולדתו ועד יומו האחרון ב- 1982 שאז כבר היו מאחוריו יצירות מוסיקליות שונות פרט לכ- 70 שירי עם שחיבר (יצירות קונצרטיות שכוללות 2 סימפוניות, יצירות קאמריות, ויצירות למקהלה ולתזמורת) והחל משנות ה-70 גם נשא בתואר ד"ר לפילוסופיה בזכות עבודת המחקר שעשה בנושא " זמרת ישראל למקורותיה" (זהו גם שם ספרו שיצא לאור בגרמנית בשנת 1975).    

יואל ולבה עלה לארץ בשנת 1920 כחבר בקבוצת "החלוץ" משפטובקה שבאוקראינה . ובשנת 1921 הצטרף עם קבוצתו להקמת ישוב שנקרא "הר כנרת". ישוב זה היה על ההר מול המושבה כנרת. היישוב מנה כ- 90 חברים שהיו בני ארבע "הכשרות" ובתוכן ה"הכשרה" מהעיר שפטובקה. חיי הקבוצה היו קשים ביותר ללא מים וללא אמצעי מחיה מינימאליים והתעסוקה בהכשרת הקרקע לא הניבה תוצאות של ממש. לאחר שתי שנות עמל וסבל התפרקה הקבוצה ויואל ולבה אשר נטש את חלום הקבוצה, עבר לחדרה והקים בה משק חקלאי פרטי כלומר, הפך לאיכר. לאחר  כמה שנים עזב את החקלאות ועבר לתל אביב. 

יואל ולבה המוסיקאי, על פי סיפורי זיכרונותיו, החל את דרכו כילד. בתו של יואל ולבה, איילה יפתח-ולבה מספרת כי "סבה, שלום ולבה, אביו של יואל הקטן שהיה סוחר מכובד בקהילתו ושימש גם כגבאי של אחד מבתי הכנסת, רצה כמו כל יהודי בעל בעמיו כי בנו יהיה תלמיד חכם ולא יעסוק בעסקי אויר..". אביה, יואל ולבה נהג לספר על אהבתו למוסיקה, על כך שהיה 'מנגן ושר' ומקיש באצבעותיו על שיניו או מזמר בעזרת מסרק ונייר. מתופף על כל פח או כלי עץ שפגש בדרכו ובעיקר כיצד היה מתחמק מהבית אל מעבר לחומת הכנסייה הקרובה ומאזין בגניבה למוסיקת העוגב שנוגנה שם בטקסי הדת בימי ראשון. שם התוודע לראשונה ליצירות המוסיקליות הנוצריות של באך, מנדלסון ואחרים. הוא מתאר איך למד לנגן בכינור בהסתר על עליית הגג ואת אמו שהייתה מגוננת עליו מפני זעמו של אביו כשנתגלה לו הדבר. כשבגר מעט, הצטרף ללהקת בללייקות ומנדולינות והיה מנגן עימהם. אלה היו סדנאות הלימוד המעשי הראשונות שלו שלימדוהו מוסיקה עממית מהי. בסיפור זיכרונותיו, שהוקלט בראיונות לגלי צה"ל וקול ישראל, בשנות השמונים לחייו, כאשר היה כבר מוסיקאי מוכר שזכה בתארים ובפרס, מתאר הוא בגעגועים את ההפלגה לארץ עם קבוצת חבריו החלוצים. כל משך ההפלגה בילה על הסיפון עם להקת מנגני מנדולינות וכלי פריטה אחרים שהוא וחברו הצטרפו אליהם וכך עברו את המסע.

ההתנגדות למוסיקה ולמוסיקאים למיניהם אפיינה את יהודי הגולה בני המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. "סטמפניו" גיבור סיפורו של שלום עליכם מציג היטב את האופן שהקהילה היהודית תפשה את דמויותיהם של מוסיקאים יהודים. סטמפניו מוצג ככנר מחונן, ראש להקת " כליזמרים" הנודדת מעיר לעיר ומופיעה בשמחות. נגינתו ממש מכשפת את מאזיניו אך סטמפניו עצמו הוא הולל ורודף נשים שמפיל מידי פעם אישה אחרת ברשתו ובסופו של סיפור נענש. העיסוק במוסיקה, להוציא בידור בשמחות ועבודת קודש, נחשב כפסול לחלוטין וכל עיסוק בה הוא בזבוז זמן. יוסילי הזמיר הוא ילד בעל כישורים מוסיקליים הנעשה חזן ולאחר מכן, זמר קלסי בעל מוניטין. אך יותר מכל דומה היה הילד יואל ולבה לילד שלום בסיפור "עלי כינור" שאף הוא נכתב ע"י שלום עליכם. שלום הילד משתוקק יותר מכל לנגן בכינור ולומד נגינה בהיחבא אך בסופו של דבר גורם מפח נפש למשפחתו והוא זונח את הכינור. בסיום הסיפור נאמר מפי הילד אשר הפך בינתיים לחתן: "על חטא שחטאתי בכינור, ונדר נדרתי לבל אוסיף עוד להרגיז את אבא ולצערו במעשי ילדות ולעולם לא ילך עוד לבי אחר הכינור".

יואל ולבה שנולד בסוף המאה ה-19 ב-1898, כמו גם אחיו הבכור בוריס (ברוך) ולבה שהיה מבוגר ממנו ב-12 שנים והיה סופר ומבקר ספרותי שחי בברית המועצות, הצליח להתגבר על התנגדות אביו לכל מה שנחשב כתרבות זרה, לפרוץ את הגטו הרוחני ולהשתלב בתנועת ההשכלה ברוסיה של אותן שנים.

השכלתו של יואל הייתה כמו זו של רוב ילדי ישראל, לימודי "חדר" ולאחר שהתבגר, לימודים כלליים עם מורים פרטיים (תופעה שהייתה מקובלת ברוסיה בבתי עשירים). עם השכלה זו עלה לארץ ישראל. לאחר שהתפרקה קבוצת "הר כינרת" ויואל ולבה הפך ל"עצמאי", מבחינה מוסיקלית היה עדיין חובב שהמשיך את הנגינה בכלי קשת ופריטה אותה הביא מביתו.

כאן החלה לבלוט תכונה נוספת של יואל ולבה שלימים הייתה חלק מהתפתחותו המוסיקלית. יואל ולבה שימש כל ימיו מורה למוסיקה, מחנך ומנצח על תזמורות חובבים ומקהלות.
כבר בימי מגוריו בחדרה עסק בארגון ערבי מוסיקה ולאחר מכן, מימיו הראשונים בתל אביב החל בהקמת תזמורות מנדולינות בישובים שונים בארץ. במוזיאון "בית ראשונים" בהרצלייה אפשר למצוא על הקיר צילום גדול משנת 1923, של תזמורת המנדולינות הראשונה בעיר שיואל ולבה הקימה והיה מנצחה הראשון. כך גם הקים את תזמורת המנדולינות של "המעביר" שהיה קואופרטיב התחבורה הראשון בתל אביב. לקראת סוף שנות העשרים הוא מספר שמידי ערב היה מבלה  במקום ישוב אחר בין נס ציונה לחדרה ושם מנצח על להקת כלי פריטה.

עדיין קיימת הייתה בעיית ההשכלה כיוון שהחינוך שקיבל בילדותו ב"חדר" לא פתח שערים בארץ ישראל. יואל ולבה החל ללמוד ב"גימנסיית ערב" (בית ספר תיכון) ובסיום לימודיו זכה לקבל תעודת בגרות אקסטרנית. בשנת 1926 הגיע מאוקראינה אביו של יואל לביקור והביא עימו סכום כסף בו קנו השניים מגרש ברחוב העבודה בתל אביב. על מגרש זה הקימו צריף שלאחר מכן היה לבית.

פעילותו המוסיקלית של יואל ולבה לא הייתה קבועה ועיקרה היה בתחום הנגינה והארגון. רק בסוף שנות העשרים ראשית שנות השלושים החל ולבה ללמוד מוסיקה באופן רציני. באותם ימים עלה לישראל פרופ' שור שהקים קורס למוסיקה שאליו הצטרף גם יואל ולבה. שוחחתי עם הגב' הדסה ביריביס, אישה בת תשעים וארבע בעלת כושר דיבור מפתיע, הזוכרת היטב את יואל ולבה אשר היה בעל כשרון מוסיקלי, פעיל ומחבר שירים אך נעדר השכלה מוסיקלית של ממש. לדבריה היא זו שלימדה את יואל ולבה קריאת תווים ונגינה בפסנתר בערך בשנת 1930. באותן שנים, עם עליית הנאציזם, הגיעו לארץ מוסיקאים רבים מגרמניה וביניהם אריך ולטר שטרנברג שהיה מוסיקאי מהמעלה הראשונה והוא היה מורהו של ולבה. שטרנברג היה אביה של תמר אליגור המוכרת לכולנו כאחת היוצרות החשובות של ריקודי עם. יש לשער כי בעקבות לימודיו, החל ולבה להלחין וזאת משום שלא ניתן למצוא בשירונים שירים משלו לפני 1935. כמו כן מספרת תמר אליגור כי אביה עלה ארצה בשנת 1932 ומכאן שיואל ולבה לא יכול היה ללמוד מפיו לפני כן. בשירון "מכבי" שהודפס בברלין בשנת 1935 מופיע "הורה מדורה" אך ללא שם השיר וללא שם המחברים. כך גם ביחס לשירים רבים בשירון זה שעורכו לא הקפיד על דיוקי טקסט ולחן. מכאן יש להניח כי "הורה מדורה" חובר בשנת 1934, שנים רבות לפני שיואב אשריאל חיבר לו את הריקוד.

"הורה מדורה" הוא אחד משיריו הנפוצים ביותר של ולבה ואין ספק כי ריקוד העם תרם רבות כדי לשמר אותו כשיר ישראלי קלסי. ובכלל, יש לציין כי רבים טועים בחושבם כי השיר מתאים לל"ג בעומר. אמנם יש בו מדורה אך זה הוא שיר סוציאליסטי מובהק: "בָּאנוּ בְּלִי כֹּל וָכֹל / אָנוּ עֲנִּיֵי אֶתְמוֹל / לָנוּ הַגּוֹרָל מָסַר / אֶת מִלְיוֹנֵי הַמָּחָר." יש גם לתקן את הפזמון. בשורה השלישית צריך לשיר "טהורה" ולא "הורה" כמקובל.

שירון נפוץ המציג חתך נאמן של השירים שהושרו בשנות השלושים הוא "שירים לערבי שבתות בבית ברנר" בהדרכת דניאל סמבורסקי שיצא לאור בשנת 1936. שירון זה שהודפס בפורמט זעיר נקרא היה גם "הפנקס האדום" בגלל כריכתו שהייתה אדומה. שני שירים משל ולבה מודפסים בו: "הורה מדורה" (בשם "הורה, עלי עלי") ו"הורה סחרחורת" הידוע גם על שם השורה הראשונה: "לא אל שכר הלב פתוח". שני שירים אלה זכו לפופולריות עצומה מיד לאחר שחוברו והיוו את "כרטיס הביקור" של ולבה לשנים רבות. את מילות השירים חיבר נתן אלתרמן ויואל ולבה הוסיף והלחין עבורו בשנות הארבעים את "שיר הספנים" (לדרך ספן, הים לפניך) שאף הוא היה פופולרי מאד בין שירי הים וזכה גם להקלטה שהושמעה פעמים רבות ב"קול ירושלים" ו"קול ישראל" מפי מרדכי רוט. "הורה סחרחורת" זכה למילים נוספות ובעיקר זכור טקסט שאותו חיברו תלמידים לסיום שנת הלמודים: "ילא ללימודים הלב פתוח / לא לבחינות נשאנו ראש / את הציונים ישא הרוח / על המורים צפצוף ארוך". בספר "שיר לדרך" מאת עופר גביש ועדי אדר אשר יצא לאור בימים אלה, מופיעה גרסה נוספת של "הורה סחרחורת" בשם "אל החולה נעפילה" ומילותיה מיוחסות למשורר שמשון מלצר. ב"ענות" פרקים לשירה במקהלה ובציבור בתאריך שבט, תרצ"ט (1939) שנערך על ידי יהודה שרת ועוסק בשירי רועים יש שלושה שירי רועים שנכתבו על ידי יואל ולבה: " יום הגז" ( מילים מתתיהו ויינר), "שה וגדי" ( מילים  אברהם שלונסקי) " בגליל" ( מלים אברהם ברוידס).

השאיפה להרחבת ידע והשכלה מוסיקלית מקיפה וממוסדת יותר המריצה את יואל ולבה לנסוע בשנת 1933ללמוד בקונסרבטוריון בווינה. שם למד אצל פרופסור הנס גאל אך חזר ארצה בגלל מצוקות במשפחתו ובשנת 1937 נסע שוב לווינה וסיים את לימודיו.

לאחר שחזר לארץ, מצויד בדיפלומה של מוסמך הקונסרבטוריון למוסיקה עבר להלחנה מגוונת יותר והחל להתפרנס מהוראת מוסיקה. הדרך הברורה אז הייתה באמצעות מערכת החינוך. ולבה היה למורה למוסיקה בבתי ספר וביניהם בית הספר לבנים "אחד העם" בתל אביב. בתו אילה יפתח- ולבה, מציינת כי בשנות הארבעים היה חבר המורים בבית הספר הזה מורכב מכמה אנשי רוח ואמנים בנוסף לאביה וביניהם הסופרים אהרון אשמן ויהודה בורלא. הייתה בבית ספר זה אווירת הוראה החותרת למצוינות. ולבה מספר באחד הראיונות כי הייתה למורים תחושת שליחות. הוא עצמו חש כי יש צורך להגדיל את רפרטואר השירים העבריים לשם מטרות חינוכיות. כך חיבר אז יחד עם אשמן לאחת מחגיגות החנוכה, את השיר לחנוכה "כד קטן". שיר  המושר עד היום. ולבה הקים בבית ספר זה תזמורת ומקהלה, כפי שעשה בבתי הספר האחרים שלימד בהם בתל אביב (השחר, החשמונאים, הירקון). רבים מבני תל אביב הבוגרים זוכרים עדיין את שיעורי המוסיקה ואת דרישותיו החינוכיות לסדר ולדיוק ואת קפדנותו כמחנך.

אך מקום ההוראה החשוב היה "סמינר לוינסקי" בו עסק בהכשרת מורות וגננות ושם מצא שדה מתאים לשירי הילדים שלו. רשימה חלקית של שירים אלה תעורר זיכרונות אצל כל מי שגדל בארץ הזאת: "שבת" (עוד מעט ירד אלינו / יום שבת הטוב), "בואו עננים", "ראש השנה" (בפרוס חגנו / עת השנה תחל), "כד קטן", "שיר השתיל" (גם בעיר וגם בכפר), "באגוזים נשחקה" ועוד רבים אותם ניתן למצוא בשירונים של בתי הספר.
סיגנונו המוסיקלי הוא ישראלי מובהק ועקבי, ללא סטיות לפולקלור זר. פרופ. הרצל שמואלי בספרו "הזמר הישראלי" מציין כי אחד המאפיינים נסגנונו המוסיקלי של ולבה הוא השמוש באלמנטים של טעמי המקרא. "הורה מדורה" מאופיין ע"י טעם הנקרא "פשטא" ובו הצלילים רה – לה – סול (כאשר מבצעים אותו כהלכה. יש המשבשים ומתחילים בצליל נמוך בעוד שהנכון הוא לפתוח בשני צלילים זהים) ואכן, סגנון ישראלי בשילוב אלמנטים מסורתיים אירופיים, הוא סימן ההיכר של יואל ולבה בו החזיק כל ימיו כיוצר זמר עם.

עם תחילת מלחמת השחרור נוצר צורך בשיר לכת מתאים לצבא החדש. שניים הלחינו את "כתתנו בלילה צועדת" מאת אברהם ברוידס: יואל ולבה ומרק לברי ושני השירים צעדו זה לצד זה וליוו את שנותיה הראשונות של המדינה.

בשנת 1964 יצא ולבה שוב לווינה והפעם ללימודים לשם קבלת תואר דוקטור למוסיקולוגיה על עבודתו בנושא "זמרת ישראל למקורותיה, פרקים בזמרה הדתית". ספרו בשם זה יצא לאור בשנת 1975.

בנוסף לעיסוקו בזמר עם ובשירי ילדים החל ולבה בשנות הארבעים בחיבור מוסיקה אמנותית למקהלות, להרכבים קאמריים ולתזמורת סימפונית. ידידי אהרן שפי סיפר לי כי שמע ב BBC רביעיה למיתרים וקלרינט מאת יואל ולבה וכן זוכר הוא מימי ילדותו את הופעת תזמורת כלי הפריטה של "הפועל" אשר ניגנה באירוע בבית "הפועל" לרגל צאת נבחרת האופנוענים לסיור בפולין בשנת 1937 בערך.
שתיים מיצירותיו של יואל ולבה זכו בפרסים אלה:
הקנטאטה לשבת "עבודת הקודש" לטנור, תזמורת ועוגב" שחוברה ב-1948 זכתה לפרס יואל אנגל בשנת 1955. השלישיה לכינור, לפסנתר ולצ'לו שחוברה ב- 1973 זכתה בפרס אקו"ם לאחר מותו ב-1985.

יואל ולבה נפטר בשנת 1982.
עזבונו המוסיקלי של ד"ר יואל ולבה במצא בארכיון המוסיקה באוניברסיטת תל –אביב. 

ברצוני להודות לגב' איילה יפתח-ולבה, בתו של יואל ולבה, על העזרה הרבה אשר הושיטה לי בכתיבת מאמר זה.
 


<< לפרק הקודם לדף הראשי של יוֹאֵל וַלְבֶּה לפרק הבא >>