הקטן
גופן
הגדל
גופן
שרת, יהודה

ה.15. קריאה מפי חיותה דביר

פתיח (מפי ציפי פליישר)

חיותה היא בוגרת האקדמיה למוסיקה בירושלים בכינור, הכלי בו ניגן יהודה, נעים להזכיר.  עורכת בקול המוסיקה.  קריינית.  גם מכירה מקרוב רפרטואר מקהלתי מידי יהודה שרת כזמרת לשעבר במקהלת "רינת".

מה תקרא לנו חיותה?
בתחילה – מקבץ קטן מתוך הערותיו הכל כך מעניינות ומעמיקות לביצוע המוזיקלי של יהודה בהגדה של פסח;
אחר-כך – קטע מתוך איגרת שכתב יהודה ב-1917 בראש פינה כשהיה בן 16 לאחיו הגדול משה אשר שירת אז כמתורגמן בצבא התורכי. זהו משה שרת, לימים  שר החוץ הראשון של מדינת ישראל וגם ראש הממשלה עם פרישת בן גוריון.
איגרת זו פורסמה במלואה ע"י רחל פרנקל – מידן שלנו בכתב העת "חלקת לשון" בהוצאת מכללת לוינסקי בשנת תשס"ב 2002.

שני האחים היו אמני השפה העברית – ועל רקע זה אפשר להבין עד כמה חשוב היה ליהודה שרת לשטוח את כאביו בפני נפש קרובה ומבינה.  זוהי איגרת אינטימית, כל כך מרגשת, שעוסקת בגדולות.

האזנה לקריאה מפי חיותה דביר תוך קריאת הטקסט הזהה הכתוב (להלן):



מתוך הערותיו של יהודה שרת לביצוע המוזיקה – שנדפסו בהגדה לפסח נוסח יגור תשי"א 1951

  • הפסוקים מופקים ביחידות, ילד ילד ופסוקו.
     
  • התווים המוקצבים – [זאת אומרת בלשוננו] בעלי הערך הריתמי – יורו על עצם הנעימה של הטעם, הֶחָלָה על ההברה המוטעמת בלבד. וְאִלּוּ התווים שאינם מוקצבים – חסרי הערך הריתמי – נועדים להברות בלתי מוטעמות שבַּמִּלָּה, והן מבוצעות, איפוא, בדרך לא שקולה בזמן, כרדופות אל נעימת הטעם שבהברה המוטעמת.
     
  • לגבי "מה נשתנה": הזֶּמֶר יֻתַּן בפי ילד רך, מן הכיתה הנמוכה, ככל האפשר.  אם קולו יש בו כדי שליטה על צלילים גבוהים יותר, מוטב כי יֻשַּר ב"פה-מינור".  אין להציג בפניו תביעות ביצוע שלא יעמֹד בהן, מאידך אין להפקיר את אוֹרַח זמרתו ליד המקרה בתואנה, כי אך ילד הוא. בפגישות המיוחדות עִמו לצורך–הכנה לתפקידו, בתחום השמירה על חן-ילדוּת של זמרת ילד קטן, ישתרע כר נרחב לטיפוח הצלילים וההגה שבפיו.
     
  • לגבי "לֵיל שִמּוּרִים": יוּשַׂם נא לב: כניסה זו של הציבור והילדים המקדימה את המקהלה ב"רבע" אחד, מכֻוונת להגביר פעילותם והטיל עליהם עֹמס-תפקיד, אשר עמוד יעמדו בו: הם הם בלבד ערבים לניגון שהופקד בידיהם.  בִּלתם אין מי אשר יִתֵּן בו קולו. אין הם גרורים למקהלה. והן היא עַטַה עליהם בארבעה קולות מִשֶּלָּה!
     
  • תמה חזרה. גָּז מקסם. פתע – וידעתי, כי שעה זו כָּמוֹה כְּאַיִן. כָּמוֹנִי כָּמוֹהוּ שטופים אנו בעלגת הגייתנו יום-יום.
     


מתוך איגרתו של יהודה שרת לאחיו משה

ראש פינה, 1917

משה יקירי!

    הריני כותב לך כאשר ביקשת. דבריך אלַי עוררו בי התרגשות עצומה ואיני יודע משום מה התחילו עינַי מתמלאות.  מיד כשראיתי את הדף האחרון, יָדַי התחילו רועדות והדמעות נצבו בעיני, ובקֹשי התגברתי עליהן לבל יפרצו.  איני יודע משום מה. אבל צער גדול היה לי, צער העיק על הלב. אחרי כל הִפָּרְדוּת ממך, מרגיש אני בלבי כעין מַשָּׁא, משא שצריך היה להִנָּטֵל. תמיד יש לי רצון להוריק [כך במקור] מקרבי את הכל ולספר לך את כל הדברים שנתעוררו בי – יש רצון ואין יכֹלת. אבל אם הפֶּה הדובר פנים אל פנים לא יכול לעשות, אולי יעשה העט.

בכל משך הזמן האחרון, ביחוד השנה האחרונה שֶבָּהּ יתוש המחשבה התחיל לנקר בי ביותר, לא היה לי, ואין לי כמעט, איש מן החוץ שאוכל לבוא אליו ולהתחלק עִמו במחשבותַי, ברשמַי, איני מכוון לעת הזאת בראש-פִּנה, כי אם בכלל. ואמנם, מרגיש אני, לפעמים, חסרון בזה, שתמיד אני סגור בתוך עצמי ואיני בא כמעט במגע עם איש. הריני מקבל ואינו פולט. בן-בית אני רק בתוך מחיצתי. אבל מיד כשפוסע אני צעד אחד "החוצה", הקרקע נשמט מתחת רגלַי. ועל כן, כאשר יקרה לפעמים שהנני מדבר על דבר שהוא בבחינת "עצם מֵעֲצָמַי", מיד לשוני מאבדת את כח ביטויה, הדרך אשר לפני מתעקלת, רגלי מתמוטטות ודברי "לָעִים".

אחר הוא העט, אשר בו אני דורך בשבילַי ואשר הוא באמת גולֵל אבנים מעל לבי. ואת הצֹרך לכתֹב כתיבה לִשמה מרגיש אני בכל עת ועת. זה כבר לא כתבתי, משום... חֹסר זמן. לו הייתי תלוי ברשות עצמית, כי אז הייתי יורק על הכל והייתי מקדיש את זמני לְכַתְּחִלָּה לדברים אשר דבוק אני אליהם. אבל מטה גדול מנהלני והיא אמא. ו"הצרפתית והמטמטיקה" לא פוסקים מלדפֹק על אזני, ואני מוכרח להִכָּנע. ואולי הצדק אתה. ובאמת כמה טוב כאשר יש אדם כמו אמא, ש"עיניה צופיות בכל הליכותַי".

אבל העֻבדה שאני כותב – דבר זה עולה לי בעמל אף כי מרגיש אני בו צֹרך. צריך הייתי להקדיש לזה מספר לא קטן של ימים. וכך יש הרבה דברים שהיו צריכים להִכָּתב בזמנם תחת הרֹשם הראשון והרי הם נשארים בלי גִלוּי וקצת מתיַשנים. ואם אני רוצה, למשל, לכתֹב, הרי אני כאִלּוּ עומד לפני ערֵמת מחשבות והרהורים "קטנים". ואני שואל: מתי נתעורר דבר זה? ומתי זה? מה השתלשל ממה? וכך אני עומד ואיני יודע את נפשי. אבל דַיֵנִי.

משה! רוצה אתה שאכתֹב לך. הריני משתמש בזה, ואני כותב כאִלו כתבתי לי לעצמי.  כי בלָקחי את העט בידִי, וכבר באות וצובאות עלי מלים ובִטויים שזה זמן שהנני קשור אליהן והן דורשות מֵעִמִּי את גִלוּיָן בִּכתב.  ועל כן תסלח על אי-הסדר והשִלוב, על "המים" ו"המִסמוס", כי באמת חֶבְלֵי בִּטוּי אוחזים אותי. ובכן – הנני לפתֹח לך את "סְגֹר לבי" ככתוב.

אני חושב על דבר פשוט מאֹד, בתכלית הפשטות: אני חושב על זה, שאנו היהודים איננו מבטאים את האותיות: ח', ט', ע', ק', וה' במקצת, את הדגש החזק, ואת התנועה הגדולה ועוד ועוד. כן, הדבר פשוט. איני יודע ואיני זוכר איך וע"י מה נתעורר אצלי דבר זה. את סדר ההשתלשלות איני זוכר. אולם אחת ידעתי כי הדבר הָלַך אצלי הָלֹך והתפשט וְכָבַש את הלב ואת החושים ואין יום שלא אֶהֱגֶה בדבר. המחשבה, אם כי נוגעת היא בעוד סעיפים, אולם לְדָבר זה היא קשורה ביותר.  הדבר התרחב והולך ומתרחב.  מהרהורים עבר למחשבות והמחשבות נתעמקו, נתעמקו.  אותיות קטנות אֵלוּ פותחות את זרועותיהן ומכניסות לקִרבָּן הרבה, הרבה דברים. באותיות אלו, בדִגּוּשים אלו, וכו', תולה אני הרבה דברים גדולים וּכְבֵדים. שִלְדֵי אותיות אֵלוּ רָקמו עליהן בָּשָׂר והשאלה של אותיות עברה לשאלת השפה ושאלת השפה לשאלה עַמִּית [לאומית].

עשרים ושתים אותיות יש לנו.  מה הן האותיות? האותיות הן קולות, טונים, שנוצרות ע"י סגֻלות שונות של הפֶּה.  הפה הוא בבחינת רֵיזוֹנַטור, והאותיות אלה הם הקולות שמוציא הכלי.  והיו ימים אשר בהם היו הנימים שבפינו שלֵמות.  נימים אלו נארגו תחת השפעת הארץ, הסביבה. הנימים היו מתוחים, מתוחים די צרכם, והקולות שהשמענו היו בריאים, היו שלנו.  ואחרי שנעתקנו ממקומנו כאלו נֶעֶתקו יתדות הַכִּנּוֹר מחוריהם והנימים שלנו הזדַיְפוּ, הקולות נִטְמְאוּ והיו נימים שלגמרי פקעו מגרוננו. האם אין יכולים אנו לחשב שפִּקּוּעַ נימי פינו הוא כפקוע נימי נפשנו? האם לא נִבְכֶּה על אָבדַן הקולות שנעקרו מפינו כעל אבדן רגשות מלבנו? הַפֶּה וְהַלֵב. הגרון והנפש. עֲדַיִן עומד אני ותוהה בחידתם.

זכורני, החִבור האחרון שנִתַּן בגמנסיה – "הָאָציל והמציאוּת". הימים ההם היו לי אז ימי התעוררות המחשבות האלה, ולא יכֹלתי לכבֹּש את יִצרִי וכתבתי איזה שורות עלה דברים האלה. בהם אמרתי: "אותיותינו מאֻבָּקות, מתות, וצריכים אנו ללַבְּנָן וּלְבַטְּאָן. והאם יכולים אני לחשב שפה בא"י נוכל ליצור ספרות מבלי אשר יתעמק הגרון לרגל הע'? ומבלי אשר יתרחב החזה בשעת קריאת הק' ותנועה גדולה אחריה?"
 

אותה השעה שהמחלקה פערה את פיה בצחוק למשמע דברַי המשונים, התחילו זורקים בי מַבָּטֵי עינַיִם מהולות בצחוק של בִּטּוּל. אמנם את הרגעים ההם מיָמַי לא אשכח. באותה הפסקה אמרו: "שרתוק עורר את שאלת הע', והק'..." והתחילו לחקות את המבטא כאשר על פניהם שפוכים לעג וצחוק. אני רתחתי, דמי בער. ממש "מֵעַי חֲמָרְמָרוּ" שבירמיהו. לא מצאתי לי איש בין כל ארבעים התלמידים שישבו סביבי על ספסליהם, לא מצאתי אף אחד שמַבָּטוֹ יהיה נאמן לי ולדברי. הִבַּטתי בפניהם ולא מצאתי בהם זוג עינים אחד שתהיינה לוּטוֹת בשמץ מחשבה על הדבר. קשים היו לי הרגעים ההם עד לימי דמעות.

מה איכפת לי, אני אומר, א ם בלי ע', הלֹא אותו הדבר... אבל אֶפְתַּח דף ערבי ואקרא [מילה בערבית], מה אעשה אז? הע' – כעצם בגרון, אחרת איני יכול לאמר. איך אֶעֶזְבָהּ? הלא היא צובטת את גרוני.  האין בע' הזו נשמה? – בשעה שהמפיק של ההא מתמלא כח ומתגבר על חֻלשתו ובקולו הטהור מבקיע לו דרך אל הגרון ושם עומד נִצב כעמוד ברזל (מה ספורים ומה יקרים לי הרגעים האלה) – "ויגבה ה' צבאות בַּמשפט"... בשעה שהזנב המדלדל הזה, האות הדווּיה הזו, כובשת לה מעמד וַיִגְבַּהּ ככל אות אחרת...

ובאותן השעות כשמתגברת בי "בת-קול" זו ותובעת את תביעתה החזקה, עומד אני ומביט – דרך אותה השפופרת הצרה שאוצרת את "הקולות" וּמַעֲלָתָם לאזנַי – על כל הגלות שלנו.  רצוני לאמר: אני מביט אז על הגלות מנקֻדַת מבט זו שהיא שָלְלָה מֵאִתָּנוּ וְהֶאֱבִידָה בנו את אותם "הקולות".

משה! תאמין לי. אני כותב ובוכה. אין לי מה להתביש.
 

 


<< לפרק הקודם לדף הראשי של יהודה שרת