הוּא הָיָה פַּסַּל אַבְנֵי בָּרֶקֶת הִיא הָיְתָה יָפָה מִבְּנוֹת הַכְּפָר הֵם יָדְעוּ כִּי אַהֲבָה בָּהֶם דּוֹלֶקֶת וּבָרְחוּ מֵעֵבֶר לַנָּהָר עַד הַיּוֹם אוֹתָם זוֹכְרִים שׁוֹכְנֵי בִּקְתָּה שֶׁבֶּהָרִים וּזְקֵנִים לַטַּף עִם עֶרֶב עֲלֵיהֶם עוֹד מְסַפְּרִים בָּאִזְמֵל חָרַט כַּדִּים מֵחֹמֶר וְלִבּוֹ הָיָה עָצוּב קוֹדֵר יוֹם אֶחָד נִפֵּץ כַּדָּיו בְּלִי קוֹל וָאֹמֶר לַבָּרֶקֶת שָׁב, כֻּלּוֹ זוֹהֵר עַד הַיּוֹם... הוּא חָצַב דְּמוּתָהּ בְּגוּשׁ בָּרֶקֶת וְיָצַק בָּאֶבֶן לְבָבָהּ שְׁתֵּי יָדֶיהָ לְפָנִים, כֻּלָּהּ זוֹעֶקֶת דְּמוּת אֵלָה קוֹרֶנֶת אַהֲבָה עַד הַיּוֹם... בַּנְּדוּדִים מָצָא מוֹתוֹ הָעֶלֶם כְּאֶבְיוֹן נִקְבַּר הוּא בַּחֲשַׁאי וּמִצַּעַר גַּם הַבַּת קָפְאָה בָּאֵלֶם רַק הַפֶּסֶל עַד הַיּוֹם עוֹד חַי עַד הַיּוֹם...הוא היה פסל אבני ברקת היא הייתה יפה מבנות הכפר הם ידעו כי אהבה בהם דולקת וברחו מעבר לנהר עד היום אותם זוכרים שוכני בקתה שבהרים וזקנים לטף עם ערב עליהם עוד מספרים באזמל חרט כדיר מחומר וליבו היה עצוב קודר יום אחד ניפץ כדיו בלי קול ואומר לברקת שב, כולו זוהר עד היום... הוא חצב דמותה כגוש ברקת ויצק באבן לבבה שתי ידיה לפנים, כולה זועקת דמות אלה קורנת אהבה עד היום... בנדודים מצא מותו העלם כאביון נקבר הוא בחשאי ומצער גם הבת קפאה באלם רק הפסל עד היום עוד חי עד היום...

מבוסס על: "עמנואל זמיר - זמר חג", מפעלי תרבות וחינוך, 1974, עמוד 96