הורה חיילית

הִשְׁתַּלְּבוּ כְּבָר הַיָּדַיִם בְּחִשּׁוּל אֵיתָן שֶׁל בְּרִית, תְּרוּעַת גִּיל עַל הַשְּׂפָתַיִם – הוֹרָה זֹאת הִיא חַיָּלִית. לְהוֹרָתֵנוּ קֶצֶב לֶכֶת, קוֹל תֻּפִּים בָּהּ מְהַדְהֵד, כַּלַּבָּה הִיא מִשְׁתַּפֶּכֶת, הַמַּעְגָל – מַחְנֶה צוֹעֵד. יֵש רוֹקֵד אָדָם שָׂבֵע מִן הָאֶפֶס עַד הַסְּתָם; פֹּה רוֹקֵד רַק אָח עִם רֵעַ, שָׁר הַנֹּעַר, רָן הַדָּם. לְהוֹרָתֵנוּ... יֵשׁ אָדָם בּוֹדֵד בַּחֶלֶד, לוֹ רִקּוּד שֶׁל שִׁמָּמוֹן; פֹּה רוֹקְדִים בַּרְזֶל וָפֶלֶד, הָרוֹבֶה וְהַכִּידוֹן! לְהוֹרָתֵנוּ...השתלבו כבר הידיים בחישול איתן של ברית, תרועת גיל על השפתיים – הורה זאת היא חילית. להורתנו קצב לכת, קול תופים בה מהדהד, כלבה היא משתפכת, המעגל - מחנה צועד. יש רוקד אדם שבע מן האפס עד הסתם; פה רוקד רק אח עם רע, שר הנוער, רן הדם. להורתנו... יש אדם בודד בחלד, לו ריקוד של שיממון; פה רוקדים ברזל ופלד, הרובה והכידון! להורתנו...

על פי עדות משה ביק לציפי פליישר, "התפתחותו ההיסטורית של שיר העם העברי" (1964), עמ' 307:

נכתב עבור הBuffs, פלוגות יהודיות בצבא האנגלי, כאשר משה ביק ניהל מקהלה צבאית שלהן.

מספר החוקר יעקב מזור (נ' 1935, ירושלים):

משה ביק גדל במשפחה דתית והיה בצעירותו חזן, ובארץ התפרסם גם כחוקר (ר' למשל החוברת "חתונה יהודית - אסופת מנגינות וזכרונות" שכוללת ניגוני כליזמרים). בלחן השיר ניכרת השפעה של ניגוני ריקוד ושמחה חסידיים הבאה לידי ביטוי במספר מוטיבים מוסיקליים. גם המבנה של החלק הראשון והתופעה של מוטיב סיום משותף לשני החלקים אופייני לרפרטואר החסידי הנ"ל.

את השיר למדתי ככל הנראה בכיתות הנמוכות של ביה"ס "מעלה" או בתנועת הצופים, שבט משואות, ונראה ששרנו אותו בריקוד ההורה אך לא התמדנו לשיר אותו אחרי מלחמת העצמאות.

יורם הרועה, יליד חיפה (1933), שהיה בתנועת הנוער העובד, סיפר כי משה ביק היה מורה בבית ספרו ובמשך שנתיים (1942-3) למדו מפיו שירים רבים מפרי עטו, ביניהם גם השיר הזה. להלן ההשוואה מעניינת בין שתי הגרסאות - זו ששרנו בירושלים בשכבה שלי ובשכבה שמתחתיי, וזו ששרו יורם וחבריו בחיפה:

א. הטקסט: בחיפה שרו רק את הבית הראשון והפזמון ("להורתנו..."). אצלנו, הירושלמים, גם את הבית "יש רוקד", אך לא את הבית האחרון.
ב. הלחן: אין שום הבדל בשירת הלחן של הבתים, אולם לחן הפזמון מושר בפינו בשתי גירסאות שונות מזו המודפסת בתווים: החיפאים שרים ככתוב בתווים עד המילה "מהדהד" - עם הצלילים היורדים בסולם על ההברה האחרונה "הד", אך צלילי הוולטה הראשונה (שתי התיבות שלפני סימן החזרה) דומים יותר לחזרה הראשונה של הבית הראשון (עם המלים "הורה זו היא חיילית"), ואז לא חוזרים לתחילת הפזמון אלא רק למלים "כלבה היא מתמשכת" וממשיכים לוולטה השנייה (בדומה למה שקורה בבית הראשון בו חוזרים על חצי הבית השני עם שני סיומים שונים).
גרסת הירושלמים שונה: לא שרים כלל את הצלילים היורדים על ההברה "הד" אלא רק צליל אחד ארוך (לה) והלחן ממשיך בלחן הבית הראשון, אך לא ברור אם שרים את שני הסיומים או רק את הסיומת השנייה.

השינוי המשותף (חיפאים וירושלמים כאחד) לשתי הגרסאות של הפזמון הוא ויתור על הוולטה הראשונה של הפזמון שלפי הבנתי ייתכן וצלצלה באוזני העם כלא מתאימה או כלא נוחה לשירה, ולכן המשיכו לשיר בלחן השאול מהלחן של הבית הראשון.