הוֹמִים רוּחוֹת בְּשִׁיר פָּרוּעַ הַלֵּב שׁוֹאֵל: מַדּוּעַ עָלָיו לִהְיוֹת עָזוּב כּוֹכָב בַּמֶּרְחָבִים גּוֹוֵעַ וְהַחֲלוֹם שׁוֹקֵעַ וְהַצֵּל חָבֵר עָצוּב עַל כֵּן בְּלֵיל אֵין כּוֹכָבִים זוֹכְרִים הָאוֹהֲבִים הַיּוֹם שֶׁלֹּא יָשׁוּב עַל כֵּן בְּלֵיל גּוֹרָל אַכְזָר נֵדַע כָּל שֶׁעָבַר לָנֶצַח לֹא יָנוּב הוֹמִים רוּחוֹת בְּלֵיל הַַסַּעַר אֵין מִי יִפְתַח הַשַּׁעַר אֶל בֹּקֶר הַלִּבְלוּב יֵשׁ לַיְלָה לְאָדָם זֶה לֵיל שֶׁלֹּא יִתָּם הומים רוחות בשיר פרוע הלב שואל: מדוע עליו להיות עזוב כוכב במרחקים גווע והחלום שוקע והצל חבר עצוב על כן בליל אין כוכבים זוכרים האוהבים היום שלא ישוב על כן בליל גורל אכזר נדע כל שעבר לנצח לא ינוב הומים רוחות בליל הסער אין מי יפתח השער אל בוקר הלבלוב יש לילה לאדם זה ליל שלא יתם