הַךְ נִבְלִי, גָּרֵשׁ נָא אֶת הָעֶצֶב כִּי אֶצְלִי כָּאן מִתְבַּלְבֵּל הַקֶּצֶב. שַׁרְתִּי עַל חֵרוּת, עַל חֶדְוַת רֵעוּת, וּלְבַסּוֹף תָּמִיד אֲנִי גַּלְמוּד, כִּי הִנֵּה הָלְכוּ לִישׁוֹן עֲדוֹת הַנְּמָלִים. כָּךְ עוֹשִׂים תָּמִיד נוֹשְׂאֵי הָעֹל, לְכֻלָּם אָשִׁיר בַּלַּיִל אֶת שִׁירֵי הָעֶרֶשׂ אַךְ אֲנִי לִישׁוֹן אֵינִי יָכוֹל. אֵיךְ אִישַׁן וּבִי עַצְבוּת שׁוֹלֶטֶת וְתָמִיד אֶת לְבָבִי צוֹבֶטֶת. שַׁרְתִּי, יְדִידַי, שַׁרְתִּי עַד בְּלִי דַּי וּלְבַסּוֹף אוּלַי זֶה לֹא כְּדַאי. נֵבֶל הַךְ, וְלִי שׁוֹמֵעַ אַיִן. לִי נוֹתְרוּ רַק עֶצֶב, שִׁיר וְיַיִן. שַׁרְתִּי עַל הָרוּחַ, שַׁרְתִּי עַל רֵעוּת וּלְבַסּוֹף תָּמִיד אֲנִי גַּלְמוּד. כִּי הִנֵּה הָלְכוּ לִישׁוֹן עֲדוֹת הַנְּמָלִים. כָּךְ עוֹשִׂים תָּמִיד נוֹשְׂאֵי הָעֹל. וְעַכְשָׁיו רַק הַיָּרֵחַ אֶת שִׁירִי שׁוֹמֵעַ אַךְ כֵּיצָד מִשִּׁיר אוּכַל לַחְדֹּל וְאָשִׁיר אָשִׁיר לְךָ יָרֵחַ כִּי הָעֶצֶב אֶת לִבִּי פּוֹלֵחַ. לְזִיוְךָ רֵעִי, שַׁרְתִּי אֶת שִׁירִי וְאִתְּךָ אֵינִי עוֹד עֲרִירִי.הך נבלי, גרש נא את העצב כי אצלי כאן מתבלבל הקצב. שרתי על חרות, על חדוות רעות, ולבסוף תמיד אני גלמוד, כי הנה הלכו לישון עדות הנמלים. כך עושים תמיד נושאי העול, לכולם אשיר בליל את שירי הערש אך אני לישון איני יכול. איך אישן ובי עצבות שולטת ותמיד את לבבי צובטת. שרתי, ידידי, שרתי עד בלי די ולבסוף אולי זה לא כדאי. נבל הך, ולי שומע אין. לי נותרו רק עצב, שיר ויין. שרתי על הרוח, שרתי על רעות ולבסוף תמיד אני גלמוד. כי הנה הלכו לישון עדות הנמלים. כך עושים תמיד נושאי העול. ועכשיו רק הירח את שירי שומע אך כיצד משיר אוכל לחדול ואשיר אשיר לך ירח כי העצב את ליבי פולח. לזיווך רעי, שרתי את שירי ואיתך איני עוד ערירי.